במה ראשונה ליוצרים

  זו השנה השישית שעיריית ראשון לציון מקיימת את תחרות "במה ראשונה" המעודדת בני נוער לכתוב פרוזה ושירה  * קובץ היצירות פורסם בספרון ושלושת היוצרים המצטיינים זכו לפרס כספי

בשקט בשקט, דווקא בעידן האינטרנט והפייסבוק, מתגלים עוד ועוד יוצרים צעירים ומוכשרים שכותבים שירים וסיפורים קצרים. עיריית ראשון לציון קיימה זו השנה השישית את תחרות "במה ראשונה" והזמינה בני נוער בכיתות ז' ועד י"ב מחטיבות הביניים והתיכונים ברחבי העיר להגיש את יצירותיהם. 30 קטעים נבחרים התפרסמו בספרון שיועבר לגורמים תרבותיים וספרותיים ויצירות נוספות התפרסמו על פוסטרים בבית העם בחודש האחרון. שלושת היוצרים המצטיינים זכו לפרס כספי.

מטרות התחרות היא לעודד, לקדם ולטפח כתיבת פרוזה ושירה אצל בני נוער ברחבי העיר וכן מתן סיוע משמעותי לכותבים הצעירים וקידומם בתחום היצירה במרחב העירוני והארצי.

חברי הועדה שקראו את כל היצירות היו רות אלמוג- סופרת וזוכת פרס ראש הממשלה, ערן סבג- היסטוריון, עיתונאי ואיש תקשורת, מתי שמואלוף- משורר ומנחה סדנאות כתיבה, אליענה אלמוג- סופרת, מתרגמת ומנחת סדנאות וברכה צויליך- מנהלת יחידת מחוננים ומצטיינים.

הועדה בחרה להעניק את הפרס הראשון בתחרות לגל שהם, ממרכז רון ורדי, על שיריו "רגעים ראשוניים" ו"ללא שם". ואלו נימוקי השופטים: "גל שהם הוא ללא ספק משורר. הכתיבה השירית שלו היא מדויקת ומזוקקת, כשבמילים מעטות הוא מצליח להעביר חוויית חיים שלמה. בשיר "ללא שם" משתמש גל בדימוי של ציפור חסרת אונים שכנפיה מכוסות בנפט, ציפור המנסה לעוף ואינה מצליחה ובמקום זה שוקעת. דימוי זה בא לתאר חוויה אנושית אוניברסאלית המוכרת לכולנו, והשימוש הפשוט בדימוי המוכר מהווה עשייה שירית יוצאת מן הכלל.

גם השיר "רגעים ראשוניים" מצליח להביא אל הקורא חוויה אנושית מוכרת ולצבוע אותה בצבעים ליריים פיוטיים ונוגעים ללב. סיום השיר, שתי המילים: 'אלו שעותיי' מוסיפות לשיר עוצמה כמעט בלתי אפשרית הנוגעת בקורא ומפילה אותו אל תהומותיו האישיים, אל שעותיו האישיות."

במקום שני נבחרה היצירה "רצפה חורקת ומלא פרפרים".  של רחל אלברט מבית הספר רביבים. ועל כל נימקה הועדה: "ביצירתה של רחל מתקיים שילוב מהפנט בין דמיון ומציאות, בין פנטזיה לזיכרונות ממשיים. כתיבתה של רחל היא גולמית, מעט מחוספסת, אך בין המילים מסתתרת רגישות רבה ומבט יוצא דופן המסוגל לראות את הפנטזיה שמאחוריי המציאות. השילוב בין זיכרונות עדינים ומרגשים של חופש גדול בו בילתה בין כתלי מוזיאון ישראל, לבין המסע אל תוך הדמיון והרגש, וכמו כן היכולת להתבונן ביופי המצוי בין כתלי המוזיאון ולתרגם אותו למילים, ריגש וסיקרן אותנו.

למקום השלישי הגיעה יצירה  "ללא שם" של יהונתן סמואלסון, תלמיד ישיבת בני עקיבא, הועדה נימקה: "יהונתן כתב טקסט אישי וחשוף המגלה את נבכי נשמתו- נשמה מורכבת ותוהה של נער מתבגר ששואל את עצמו שאלות הנוגעות לכולנו- שאלות הנוגעות לאמונה, לזהות ומרכיבי הזהות השונים, לשאיפות כמוסות וחלומות שאין מגלים בדרך כלל לאיש. בחרנו להעניק ליהונתן את הפרס השלישי על אומץ הלב, הנכונות לחשוף, ועל השימוש היפה והנכון במילה הכתובה החוברת לאומץ והתעוזה שבחשיפה."

להלן יצירות שלושת התלמידים הזוכים:

 

ללא שם / גל שהם

תחושת שחרור

מלווה בהתקף חרדה מתמשך

ניסיון כושל של תנועה במרחב

נגמר באובדן חושים

וכוח רצון

מרגיש כמו ציפור

שכנפיה היפות מכוסות בנפט

מנסה לעוף ושוקע

 

רגעים ראשוניים/גל שהם

הפסקתי לשמוע,

חירש מהסביבה.

בוהה בריצפה,

ומביט ברווחים בין המרצפות.

מתבונן בחיים וחוזר לריצפה.

ידיי משותקות ממעשה,

מנסות לנוע ונכשלות.

נזכר ברגעים ראשוניים,

כדי לשכוח את הסוף.

החושך נופל על הקרקע.

אלו שעותיי.

 

***

 

רצפה חורקת ומלא פרפרים/ רחל אלברט

עמדתי במקום והבטתי בשמיים, בדיוק שם באותה נקודה, פנס הרחוב

הסתיר את הירח בצורה כמעט מושלמת.

אני חולמת עכשיו על דברים, הם לעולם לא יקרו, אני יודעת את זה, אבל הם

מנחמים אותי.

אולי אני רוצה לברוח, הדמיון שלי הוא מקום נחמד

הוא עוטף אותי, הוא מאוד מוגן, אני אוהבת לשחק עם הגבולות שלו, כאילו

למתוח אותם.

אז כל פעם מעסיק אותי שם דבר אחר כרגע זה מישהו מאוד ספציפי

)אני לא יכולה לנקוב בשמו היות ויישנו חוק של "חסיון מטפל ומטופל" ( .

הוא כבר לא הוא, רק הרעיון שלו אני לא יודעת איך הוא ניראה בדמיון,

האמת שהגורמים היחידים שהופכים את הדמות אליו הם האופן בוא אני

מגיבה אליו ושמו.

הלוואי ובמציאות הייתי קרובה אליו אני לא.

מאחורי התוכנה רבת המלל בה אני כותבת את זה יישנו עמוד מחירון למוזיאון,

מוזיאון ישראל.

את כל החופש הגדול העברתי שם, אבא עבד שם אז היו לי כניסות חינם.

אני אוהבת את המקום הזה מאוד, הוא עדין, ומוגן וכמעט כמו הדמיון שלי - רק

שם יש לי מעין חלון הצצה לאותם הגבולות אשר אחרים מותחים בדמיונם

שלהם, וזה יפיפה אולי הכי יפה בעולם.

ראיתי שם דברים מאוד יפים, ראיתי שם -קיר פסיפס, חדר גדול ירוק מלא

פרפרים, בובות מהודרות, סרטונים מרהיבים, ילד גדול מדרום ת"א, בריכה

כחולה עם נרות צפים, שולחן גדול וקעור, נערת כנסייה וגוף ציפור שזז בזכות

מנגנון מכני. והכי הכי הכי טוב:

ריצפה חורקת מעץ, כמו מן רמפה יפיפה או איזו רפסודה נקייה ומשופצת.

הקרשים בנויים על משטח ואפשר לעלות של זה, וזה לא נשבר. זה כמו

קלידים של פסנתר רק יותר מגניב. ממש כמו הסצנה מ"ביג" .

הרגע גיליתי - כרטיס עולה רק 25 ,

כל האומנות העוצמתית הזו עבור השטר בעל הערך הנמוך ביותר והמטבע

המכוער ביותר?

אני רוצה ללכת לשם, עכשיו.

 

***

 

ללא שם/ יהונתן סמואלסון

אני ילד מוזר. או לפחות ככה אני חושב. מתחוללות בתוכי מלחמות שלא מתחוללות באף

אדם אחר. אני לא יודע אם בורכתי או קוללתי. אפשר היה שאני לא הייתי מאמין בעל

טבעי, אפשר היה שלא תהיה לי דעה כזו. אני בודד במלחמה. נגד מי היא? נגד עצמי. אבל

המלחמה מביאה לי כוח. זה סבל לחיות ככה. איך אפשר לנהוג אם לא יודעים איך החוק

אומר. אני שונא את המצב הזה אני רוצה לברוח, אבל אז אני מתקרב. אני רוצה לנצח

במלחמה ולזכות בכל הנקודות. באותה האחת, במשפחה, בחברים, בשליטה אבל אי אפשר,

אי אפשר להלחם אם אין את הכלים המתאימים. אם הייתי יכול הייתי עושה סופת ברקים

שתהרוג את כל האויבים שלי. הייתי עף ומסתובב סביב עצמי כל כך מהר עד שהייתי יוצר

טורנדו סביב עצמי, הייתי שורף כל מקום עם העיניים. הייתי עובר קירות, שולט במחשבות

)שלי ושל אחרים( הייתי מעיף דברים בלי מגע. הכל היה יכול להיות עם מחשבה בלבד.

אבל אני לא יכול. אני משונה, דוס, חסר משמעות. אני לא משונה- אני כמוכם. אני לא דוס-

אני ציוני שומר מסורת. אני ורק אני הוא יהונתן סאמואלסון עם כל הכוונות שלו, הדיבורים

שלו והמעשים שלו. אני שונא להלחם, אבל כשצריך אני אתקוף- במלוא העוצמה. אני

לפעמים מקבל מחמאות ולפעמים נזיפות ואני לא מתאים להגדרה של הכל. שום דבר

לא יפיל אותי ויחסל אותי, אני אינסופי- אני חש בזה. כאילו נוצרתי בשביל זה. אני עוד לא

סיימתי אבל אני עוד אשוב...

כתב: יניב אוחנה, סגן דוברת עיריית ראשון לציון

30 ביוני 2013