מדליקי המשואה ביום השואה 2011

דר' מריאנה שטילר לבית גלימיר

 

 

 

 

נולדה בקראיובה ברומניה בשנת 1934.

במהלך המלחמה בני משפחתה סבלו מהגבלות מפלות רבות וקשות וגורשו מביתם. החיים התנהלו באי-וודאות וחרדה מפני העתיד, מבלי לדעת מה ילד יום. חלק מהמשפחה גורש לטרנסניסטריה והועסק בעבודות כפיה.

בשנת 1950 עלתה ארצה.

מריאנה למדה בביה"ס הריאלי בחיפה ולאחר מכן כסטודנטית בטכניון, ושם הכירה את בעלה לעתיד, פרדי שטילר.

בהשכלתה מריאנה הינה דר' לכימיה. עבדה בוועדה לאנרגיה אטומית ובמכון ויצמן למדע.

מבקשת להדליק את המשואה גם לזכר בעלה, פרדי שטילר, אשר נולד בשנת 1930, ברבקה בפולין, והלך לעולמו לפני חודשים אחדים, וגם לזכר בני משפחתה הענפה, אשר נספתה בשואה.

פרדי עלה לארץ בשנת 1950, לאחר שחווה את אימי השואה, שרת בחיל הקשר, התמחה בהנדסה כימית.

הזוג הכה שורש בארץ והקים את ביתו בראשון-לציון. מאז שנת 1973, היה פרדי ליינן הראשי של יקבי "הכרמל,.

לזוג שלושה ילדים ושמונה נכדים.

 

שמעון צור – בן לדב וצביה רוטשטיין

נולד בשנת 1926, בהונגריה, בשאטור אוליואויהר.

עד שנת 1944 הונגריה נשלטה על-ידי השלטון המקומי, אשר התעמר ביהודים ע"י חוקים קשים אנטישמיים, אשר פגעו בחירותם והפכו את חייהם לקשים ומרים. עם הכיבוש הנאצי, בשנת 1944, הוקמו הגטאות והתחילו המשלוחים למחנות ההשמדה.

שמעון מצא את עצמו על רכבת אשר הביאה אותו לאושוויץ. הופרד ממשפחתו, ובזכות גילו הצעיר וחוסנו הפיזי, ניצל מהשמדה מידית והועבר למחנה עבודה בשלזיה. הצליח לשרוד עד לשחרור בידי הצבא האדום.

עם תום המלחמה ולאחר שובו למקום הולדתו, קלט את גודל החורבן והשבר, והבין שנותר ללא משפחה, יחיד ובודד. הוא חבר לקבוצה של הכשרה לקראת עליה, בהדרכת שליחים מהארץ, ובשנת 1946 הגיע לחופי ארץ-ישראל.

הספינה נתפסה ע"י הבריטים וגורשה לקפריסין, ומשם, במסגרת מכסות אשר הוקצו מטעם השלטון המנדטורי, הגיע עוד באותה שנה לארץ.

במשך תקופה מסוימת חי שמעוו במסגרת של קיבוץ, שרת בצה"ל, ובשנת 1953 הכיר את רעייתו, דבורה, ובנה את ביתו בראשון-לציון.

הכה שורש בארץ, הקים משפחה, אב לבן אשר נושא את שם סבו, דב, וסב לשלושה נכדים.

 

קולנגי רבקה – בת לציפורה (פלה) לבית יעקוביץ וליעקב אליעזר קלפפר

נולדה בשנת 1942 ב-7 למאי, בעיצומה של המלחמה, באזור הכבוש הנאצי בפולין.

בהיותה בת חודשיים, הופרד האב מהמשפחה ונלקח ע"י הגרמנים לעבודות כפיה בחזית, ומאז ועד תום המלחמה אבד עימו הקשר.

בדיעבד, התברר, שבמהלך הימים, הצליח להימלט וחבר לפרטיזנים.

רבקה, אשר נקראה באותם ימים, רוזה, ניצלה הודות לתושיה ולאומץ ליבה של האם, אשר בזכות המראה הארי וידיעת שפות, הצליחה להתחזות ללא יהודיה, ועבדה, כמו חלק מהתושבים המקומיים, בעבודות כפיה.

עם תום המלחמה האב חזר והמשפחה התאחדה. מצד האב לא נותר זכר למשפחתו הענפה. ממשפחת האם נותרה אחות אחת בלבד.

ההורים חברו, כמדריכים לבית ילדים מטעם ארגון דרור, ובמסגרת זו נדדו על פני אירופה. כעבור שנתיים עלו על ספינת מעפילים אשר הגיעה לחופי הארץ עם הכרזת המדינה.   

רבקה גדלה בפתח-תקוה, קבלה חינוך דתי-לאומי, שרתה בנחל הדתי וביחידת מורות, ומאז עסקה בהוראה.

הקימה משפחה ומאז שנת 1970 הינה תושבת ראשון-לציון.

רבקה נשואה למשה, איש צבא בעברו, אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדים.

היא רואה את עצמה כענף מתחדש מן הגזע אשר נגדע.

רבקה מתנדבת במשך כל חייה הבוגרים במסגרת ארגון "אמונה", בעיקר בקליטת עליה. עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, חוטאת בכתיבה במסגרת "ראשוניות כותבות".

בעבר השתתפה בתיאטרון "עדות", ולאחרונה מתנדבת בפרויקט "מדור לדור". רואה ייעוד בהעברת סיפור השואה לדורות העתיד של המדינה.

 מלך קרויטורו

נולד ברומניה, בעיר דורוחוי, בשנת 1928.

בעיר זו התרחש בשנת 1940 הפוגרום הראשון מידי הרומנים. אנשים רבים נרצחו ואחרים סבלו את נחת זרועם הקשה של הפורעים. גם הוריו של מלך הוכו באכזריות, ואף הוא עצמו סבל מידם הרשעה של המכים.

מעיר הולדתו גורש לטרנסניסטריה ומשם, כילד בן 12, עשה מסע רגלי מפרך, בעיצומו של חורף קשה, ממוגילוב עד וובשילובקה. רבים כשלו ולא שרדו, אך הוא עמד בתלאות המסע.

השחרור מצא אותו דווי ובודד בוובשילובקה.

עד 1987 חי ברומניה. שם נשא אשה והקים משפחה מן החרבות.

עלה לארץ עם רעייתו ושני ילדים בוגרים, שניהם רופאים.

המשפחה קבעה את מושבה בראשון-לציון, והכתה שורש בארץ. גם הנכד הבוגר הינו סטודנט לרפואה.

 

יוסף שטייגר בם מרדכי ולאה

נולד בדבניצה בפולין (ליד קראקוב) ב- 9.3.25, למשפחה ענפה, שומרת מצוות.

מיד עם פרוץ המלחמה אביו נרצח, בהיותו אחד ממנהיגי הקהילה אשר חוותה את מוראות הימים ההם במלוא העוצמה: החרמת רכוש, התעללויות, גילוח זקנים, הרג רב וגירוש מהישוב. המשפחה כולה הושמדה במחנה בלזץ.

יוסף נדד בין מחנות ריכוז שונים וביניהם פלשוב ואושוויץ.

ב-1945, בינואר, היה בין הצועדים בצעדת המוות. הצליח להימלט ושוחרר על אדמת גרמניה על-ידי בנות-הברית. עם תום המלחמה שם פניו לארץ ישראל.

אניית המעפילים "בן הכט" אשר היה על סיפונה, נלכדה על-ידי הבריטים ונוסעיה גורשו לקפריסין.

עם הכרזת המדינה עלה ארצה, התגייס לשורות הצבא ולחם במלחמת העצמאות.

בתום המלחמה התפנה לשקם את חייו, והקים על חורבות משפחתו הענפה משפחה משלו.

בשנת 1955 נשא לאשה את ציפורה לבית הרדן, והקים משפחה לתפארת בראשון-לציון.

יוסף הינו אב לשלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים, בצפיה לרביעי.

הגברת בלהה קרן, אשר עורכת את המסכת בטקס זה, הינה בתו.

 

דר' פיליציה קראי – בת ליוסף ולפשה-רוזה שכטר

נולדה בשנת 1927 בפולין.

את זוועות התקופה חוותה כנערה בשלושה מחנות עבודה נאציים, ובכוח אישיותה שרדה את התופת. שבה לפולין, עמדה בבחינות הבגרות, ובשנת 1950 עלתה לארץ יחד עם בעלה, מיכאל זילברשטיין ז"ל, וכאן נולדו בנותיה התאומות.

פלה סיימה תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ת"א, נקלטה כמורה בגימנסיה הריאלית בראשל"צ, ומאז 1970 היא תושבת העיר.

היא פנים מוכרות בעירנו בזכות עשייתה החינוכית בגימנסיה ודורות התלמידים אשר העמידה, ואשר זוכרים אותה בהערכה רבה.

לאורך כל דרכה המשיכה לקנות דעת, להשתלם ולחקור את התקופה האפלה והקשה בקורות עמנו. בשנת 1990 הוענק לה התואר דוקטור.

פלה הינה יקירת העיר ראשון-לציון וכן כלת פרס יד ושם למפעל חיים חינוכי בתחום השואה.    

היא הרצתה במסגרות רבות: צה"ל, מערכות חינוך, אקדמיה והקהל הרחב. פרסמה מאמרים ומחקרים רבים לאורך השנים, וכן ספרים: "המוות בצהוב – מחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיאנה", "פנים רבות לגבורה – תולדות קהילת קרקוב בתקופת השואה", "פגזים וחרוזים – מחנה עבודה האסאג-לייפציג" וספרה האחרון: "מחנה האסאג-אפרטבאו בצ'נסטוחובה" מציג את המאבק הקיומי של האסירים.

לאחר שהתאלמנה בנתה פלה את חייה מחדש עם בעלה, חיים קראי. יחד הם רווים נחת מארבע בנות, שמונה נכדים ותשעה-עשר נינים.

פליציה מקווה שקם דור המשך לחוקרי שואה, כדי שקולם וסיפורם של ניצולי השואה לא ידום לעולמי עד.