טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה

ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה:  "עם ישראל חי וקיים, גאה וחזק, זוכר ונוצר  את זכר קורבנות השואה על לוח ליבו לעד"
למעלה מ-1,000 איש הגיעו לזכור, להתייחד ולהתרגש יחד, בעצרת המרכזית שהתקיימה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה * שישה ניצולי שואה הדליקו את המשואות

 ברחבי העיר ראשון לציון התקיימו טקסי זיכרון רבים לשואה ולגבורה. ביום א' (7.4.13), התקיים מצעד "צועדים וזוכרים" בו לקחו חלק מאות מתלמידי חטיבות הביניים בעיר, ניצולי שואה, וטרנים, ותנועות הנוער. את הצועדים הוביל ראש העיר, דב צור, יחד עם חברי מועצת העיר ובכירים בעירייה ובחברות העירוניות. המצעד, שיצא מרחבת "בית מכבי", נמשך עד לרחבת האנדרטה לזכר השואה והגבורה בצומת שד' משה דיין – התקומה, שם התקיימה העצרת המרכזית במעמד ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, רב העיר יהודה דוד הלוי וואלפא, יו"ר ההסתדרות במרחב, זורי מזרחי ויו"ר פרלמנט הנוער, טום פאר.

הערב החל במסכת בביצוע תלמידי קריית החינוך השש שנתית "גימנסיה גן נחום" בהנהלת דוד נמרוד, בהדרכת רכז חברתי דודי גרינשטיין ובהנחיית משה קולקר. הודלקו שש משואות זיכרון על ידי שישה ניצולים תושבי ראשון לציון: רינה שוסברגר, יוסף יהודה כצוביץ', רינה בובליל, מקס רייפר, אסתר שבילי וגדעון שוב. למעלה מ-1,000 איש הגיעו לעצרת המרכזית, לזכור יחד ולהתרגש יחד.

ראש העיר, דב צור, בן לאב ניצול שואה, נשא נאום וסיפר על ניצול השואה מרדכי (מוטק'ה) פליישר בן ה-86 שנכח בטקס,  מוטק'ה הינו אחד משלושה ניצולים החיים היום בעולם אשר שרדו את מחנה המוות מיידנק. "שישה מיליון יהודים נרצחו, כשליש ממניין העם היהודי על פני העולם כולו הושמד על ידי המכונה הנאצית. בערב הזה, אנו מתכנסים כדי לציין את שואת העם היהודי, לזכור את ששת מיליון הילדים, הנשים, הגברים, הקשישים, והצעירים, שנקטלו בידי המרצחים הנאצים, לזכור את האכזריות, ואת העולם שעמד מנגד וסגר את שעריו, נעל את ליבו .

אנו מנסים להתחבר לזמן ולמקום, כדי להתייחד כעם, ולזכור את הימים בהם המשמעות של להיות יהודי הייתה גזר דין מוות, גורל של חיים כתת אדם, מושפל, מוכה ומובל כצאן לטבח.

אנו נאספים מידי שנה בכ"ז בניסן, זקופי קומה, במדינתנו שלנו, גאים וחזקים - כדי להבטיח שנזכור ולהבטיח שלעולם לא עוד. בערב הזה אנו זועקים את זעקתם של הנספים".

צור סיים את נאומו ואמר: "סיפורו של מוטק'ה, סיפורם של הנערים מגטו וורשה הם עדות לכך שהרוח היהודית ניצחה והתקיים בדורנו חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל "ואעבור עלייך ואראך, מתבוססת בדמייך; ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". עם ישראל חי וקיים, גאה וחזק, זוכר ונוצר את זכר קורבנות השואה על לוח ליבו לעד. "

ביום שני, יום השואה, התקיים ברחבת בית העירייה הטקס "לכל איש יש שם", בו הוקראו שמות קורבנות השואה. הטקס התקיים במעמד ראש העיר דב צור וחברי מועצת העיר ובהשתתפות גופי הנוער צמר"ת והדיפלומטים הצעירים של אגף הנוער בעירייה.

מדליקי המשואות:

רינה שוסברגר, נולדה בשנת 1936 בסקופיה, בירת מקדוניה. במרץ 1943 רוכזו כל יהודי סקופיה במתחם סגור ומשם נשלחו לטבח בטרבלינקה. איש מהם לא שב. משפחתה של רינה – הורים ושני ילדים, רנה ואחיה, ניצלה הודות לתושייה ועזרה של ידידים מקדוניים, אחד מהם היה אחיה של האחות תרזה. רנה עלתה ארצה בשנת 1949. ילדותה ונעוריה עברו עליה בראשון-לציון, וכאן בנתה את ביתה והקימה את משפחתה, המונה שלושה ילדים, עשרה נכדים ונינה.

יוסף יהודה כצוביץ', נולד בשנת 1929 בבוצלב – פולין – בלרוס היום.  ליוסף היו הורים, ארבעה אחים, בהם אחות אחת ואח תאום בשם חיים. עם פרוץ המלחמה וכניסת הגרמנים לעיירה נמלטה המשפחה לתוך מעבה היער אשר הקיף את הסביבה. האם לא הספיקה להימלט והוצאה להורג. יוסף ואחד מאחיו נתקלו בקבוצת קצינים רוסיים אשר ברחו משבי הגרמנים והקימו יחידת פרטיזנים. מכל המשפחה נותרו בחיים יוסף ואחיו משה. איש מהם לא ידע את גורל אחיו עד אשר נפגשו אחרי המלחמה. יוסף עלה לארץ בשנת 1959 הוא נשוי לרוזה, גם היא ניצולת שואה, ולהם שלושה ילדים.

רינה בובליל, נולדה בשנת 1937 בטריפולי. שם הייתה קהילה יהודית מסורתית תוססת ופעילה. עם פרוץ המלחמה, ברחו אנשי הקהילה להרים מבלי לדעת שהם נופלים ישירות לידי הנאצים. אבא של רינה נלכד ונשלח למחנה עבודה ונעלם לעד. רינה, אמה ואחיה נותרו זמן מה בכפר אליו נמלטו. רנה זוכרת שכעבור ימים הם הועלו על רכבת וגורשו למקום אחר.
בתום המלחמה לא נותר דבר מהרכוש היהודי ואת מרבית הבתים בטריפולי אכלסו תושבי המקום אשר השתלטו על הנכסים היהודיים.
בשנת 1949 עלתה רינה עם אמה ואחיה לארץ. היא התחתנה והביאה לעולם  ארבעה ילדים, 13 נכדים וארבע נינות.

מקס רייפר, נולד בשנת 1926, בצ'רנוביץ – בעבר רומניה ואוקראינה היום.
עם פרוץ המלחמה, הגרמנים והאוכלוסייה המקומית פרעו ביהודים, העלו באש את בית-הכנסת המרכזי, עצרו כ-300 איש בתוכם גם הרב הראשי. כולם הוצאו להורג. מקס, הוריו ושתי אחיות הצעירות ממנו גורשו לאזור אוקראינה, בידיעה שמצפה להם מוות.

מקס שרד במשך שלוש וחצי שנים בעבודות כפיה במכרות כבול בטולצין, שם מצאו את מותם עובדי כפיה רבים בשל התנאים הבלתי אנושיים. אחרי השחרור גילה מקס שמשפחתו שרדה. יחד הם עלו לארץ בספינת עולים "עצמאות" לאחר הכרזת המדינה. בשנת 1954 מקס נשא לאשה את בתיה לבית גרופר וקבע את מושבו בראשון-לציון. לזוג שלוש בנות.

אסתר שבילי, נולדה בשנת 1939, במסרטה, לוב. אמה של אסתר נפטרה ממחלה בעודה תינוקת. את הטיפול באסתר העמיסה על עצמה דודתה בת ה-10. עם כניסת הגרמנים התרבו המצוקות, הפחד, הרעב, המחסור במזון ואי הוודאות. הקהילה היהודית גורשה לגבול טוניסיה, שם המתינו להם רכבות גרוש. הרכבות הסיעו את היהודים לטוניס שם הופרדו הגברים הצעירים, ביניהם אביה של אסתר, ונלקחו למחנה כפיה גרמני. אביה הצליח לברוח, להגיע אל המחנה בו שהתה משפחתו והוסתר בעזרת ידידים.
ההפצצות הפילו חללים רבים במחנה, והאב ומשפחתו נמלטו למקומות מרוחקים בתוך חורש מוסתר, רחוק מעיני אנשים, שם הצליחה המשפחה לשרוד עד לניצחון הבריטים על הגרמנים.
המשפחה לא חזרה ללוב, אלא נשארה בטוניס עד לעלייתה לארץ דרך צרפת. אסתר בנתה את חייה בארץ, נישאה, הביאה לעולם ששה ילדים, והיא סבתא ל-17 נכדים.   

גדעון שוב, נולד בשנת 1927, בשבלי שבליטא. שם היו חיי היהודיים מאוד מפותחים. היו בתי-כנסת, בתי-ספר עבריים כולל גימנסיה וחיי קהילה פוריים ומאורגנים. בשנת 1941 עם המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות נפלה ליטא לידי הגרמנים. גדעון, הוריו ואחות הצעירה ממנו, הוכנסו לגטו, שם תוך זמן קצר נולדה לו אחות נוספת.
בקיץ 1944 הועברה כל המשפחה למחנה ריכוז שטוטהוף, שם הופרדו הנשים והילדים מהגברים ונלקחו למחנה ברקנאו, וכך בעצם גדעון נותר עם אביו בלבד. גדעון ואביו הועברו לאחד ממחנות דכאו, שם, תוך עבודת פרך, בתנאים בלתי אנושיים, התמוטט אביו ומצא את מותו.      

גדעון נותר ערירי מכל משפחתו הענפה והוא בן 17. עד לשחרור על ידי הצבא האמריקאי, עבר גדעון תלאות רבות. לאחר-מכן, בעזרת חיילי הבריגדה היהודית הגיע לאיטליה במטרה לעלות לארץ. המסע נמשך שלוש שנים עד אשר עלה על אוניית המעפילים "לא תפחידונו". עם קום המדינה התגייס מיד לגולני והשתתף בקרבות לשחרור הגליל התחתון. גדעון נשוי למרים, אב לשתי בנות וסב לשלושה נכדים.  

כתב: יניב אוחנה, סגן דוברת עיריית ראשון לציון

8 אפריל 2013