התפתחות התעשיה מאז 1882

בראשית ימיה של המושבה, הושם הדגש על תעשיה חקלאית . תופעה ייחודית בגודלה ובהיקפה בארץ ישראל של אותם הימים.
השינוי החל עם הגעת התעשייה לראשון לציון שנתפסה כמקור תעסוקה יציב, עובדי התעשיה אשר הגיעו לעיר השתכנו בה, ועימם הגיעו עובדי בניין, מובילים ושאר נותני השירותים.

את התעשייה בעיר ניתן לחלק לשלוש תקופות :

תעשיה חקלאית- בתקופת המושבה
התפתחות התעשיה - בתקופת המועצה המקומית
אזורי מסחר בילוי ותעשיה (מב"ת) - בתקופת העיר

תעשיה חקלאית - בתקופת המושבה

"חרושת המעשה אחוזה וקשורה בעבודת האדמה..."

חביות ענק במרתפי הייקבמשפט זה שנכתב ע"י מנשה מאירוביץ "אחרון הביל"ויים", בשנת 1887 מבטא את דעתו ודרכו בנושא חשיבותה של התעשיה בא"י ומאפיין את הוויתה הכלכלית של ראשון - לציון מראשיתה.
ראשון לציון מהווה דוגמא לכלכלה ייחודית בא"י של התקופה. כלכלה של תעשיה חקלאית. מגמה זו הסתמנה כבר מהשנה הראשונה לייסוד המושבה.
הגננים הראשונים אשר נשלחו מטעם הברון רוטשילד (דיגור, וקווילאן) קבעו שאדמת ראשון- לציון תצלח למטעים בלבד.
לאור מומחיותם וניסיונם בענף הגפן המליצו על נטיעת גפנים. הגישה היתה לנטוע גפנים ליין מזנים מובחרים. לאחר שנות הניסיון הראשונות שוכנע הברון רוטשילד שעתיד המושבה בכרמי יין והחליט להקים בה יקב לקליטת היבולים, אשר ייצר יינות ליצוא.
תרמ"ז (1887): "מר הרמנס מפריס ערך תכנית (פלאן) לבניין יקב"
תרמ"ט (1888): "החלו בבנין היקבים להכנת היין וגם כרו באר שניה המיוחדת להיקבים..." (א.מ. פרימן).
היקב החל פעולתו ב - 1890. חבית היין הראשונה יצאה ממנו ב - 1891.
היה זה מפעל התעשייה הגדול בא"י והיקב השני בגודלו בעולם. הובאו אליו מכונות משוכללות הפועלות בכח הקיטור.
"...בכל מקום אשר נעיף מבט עינינו נראה מכונות ממכונות שונות אשר האיש הפשוט לא ידע תעודת מרביתם. משאבות הפועלות בכח הקיטור לשאוב את היינות מגיגית אחת לרעותה ומגיגית לחבית. 4 מכונות הדריכה לדרוך את הענבים, 3 משאבות אחרות אשר יקבלו את העסיס ממכונות הדריכה ויביאום ע"י צינורות קויטשוק (גומי) להגיגיות הנזכרות. 2 מכונות קרח שבכוחן לעשות 1200 קילו קרח בכל שעה, רק במקום הקרח יתנו מים קרים מאד כעין הקרח, והיה יעברו דרך צינורות ברזל המונחים לאורך ורוחב היקב. ובהם ישתמשו בכל מקום אשר יראו כי מזג האויר עלה יותר מכפי הדרוש למצב היין, ע"י כח הקהל (אלכוהול). 10 מכבשים גדולים לכבישת הזגים והחרצנים. 2 מכונות מקררות לקרר את העסיס בשעת תסיסתו.
המכונות האלה נעשו בשיטה מיוחדת שהמציא ראש היקב מר בוריס אסוביצקי, בבית - חרושת הברזל במושבה.
היקב היווה תשתית תעשייתית לנסיונות נוספים שנעשו בתחום התעשיה החקלאית, ליד היקב הוקמה ב - 1895 טחנת קמח אשר השתמשה בכח מנועי הקיטור אשר ביקב. גידול גרניום לשם הפקת תמציות בושם. מכונה למיצוי הגרניום הוצבה ביקב. תרנ"ו 1896- "העמידו מכונה להוצאת שמן מגרניום". (א.מ. פרימן).
במרתפי היקב גידלו זחלי טואי המשי לשם תעשיית משי - התעשיה עצמה לא התקיימה במושבה.
בשנת 1903, 12 שנים לאחר הפעלתו לראשונה, הכילו בריכות היקב 7.3 מיליון ליטר יין, עובדו בו כ - 3000 טון ענבים לעונה. 3 משאבות בוכנה שאבו את מי באר - היקב. הוקמה חבתניה, פותח בימ"ל גדול למכונות ולמסגרות שפעל בעזרת מיכשור חדיש שטרם היה בארץ. הוקמה מעבדה כימית. הוצב דינאמו (גנרטור) לייצור חשמל שסיפק תאורה חשמלית ראשונה בארץ. הותקן טלפון פנימי עם קו חיצוני לבית - הפקידות שבמושבה.
היקב היה מקום העבודה היהודי הגדול ביותר בא"י. בעונת הבציר הועסקו בו כ - 200 איש. עד 1900 השקיע הברון ביקב כ - 3 מליון פרנק (מליון דולר במונחי הימים ההם). ביקב ייצרו יינות רגילים, יינות יקרים, שמפניה וקוניאק.
ב- 1902 הוקמה חברת "כרמל מזרחי" לשיווק יין ושקדים לארצות המזרח התיכון. השם "כרמל מזרחי" ניתן מאוחר יותר לתוצרת היקב כולה.

חזרה

 

התפתחות התעשיה - בתקופת המועצה המקומית

עובדים במפעל - תמונה בשחור לבןהמשבר הכלכלי שפקד את העולם ובתוכו א"י בסוף שנות ה - 20 גרם לממשלת המנדט לנקוט במדיניות של עידוד הכלכלה והתעשייה.
עד שנות ה - 30, עת הוקם אזור התעשייה בראשון לציון, לא היוותה המושבה מוקד משיכה לפועלים. הפועלים החקלאיים היו מעטים ולא נטלו חלק בעיצוב המושבה.
גם בהשוואה למושבות אחרות היה קצב התפתחות המושבה איטי. השינוי החל עם הגעת התעשייה לראשון לציון. זו נתפסה כמקור תעסוקה יציב. עובדי התעשייה הגיעו על מנת להשאר.
פועלי התעשייה התארגנו כדי להיות גוף שווה זכויות וחובות במושבה. התארגנות זו עודדה את המוסדות הציוניים להרחיב את ההתיישבות.
סלילת כביש רוטשילד מערבה והקמת ה"סיליקט" יצרו יחד עם אזור התעשייה החדש מצפון שני עוגנים בשולי הישוב אשר איפשרו הרחבתו.
ערך הקרקעות לאורך שני הצירים הללו עלה. הדבר הביא להגדלת היצע הקרקעות למגורים והגדלת שטח ההתיישבות.
פועלי המושבה התארגנו בארגונים מקצועיים (בהסתדרות הכללית, פועלי אגודת ישראל, הפועל המזרחי, ציוניים כלליים והסתדרות העובדים הלאומית).
ציבור הפועלים המאורגן בהסתדרות הכללית הקים מוסדות נוספים:
לשכת עבודה, איגודים מקצועיים. במקומות עבודה גדולים נבחרו ועדי פועלים. הוקמו אגודת הצרכנים, מסעדה קואופרטיבית, קואופרטיב ללחם. קופת מלווה חסכון לעובדים, סניף קופ"ח, ועדת תרבות, שעורי עברית, חוגים, ארגון אמהות עובדות.

המפעלים באזור התעשיה

פועלת בעבודה - בשחור לבןביח"ר "גביש"
ראשון המפעלים שהוקם ביוזמת דיזנגוף, באזור התעשייה, היה מפעל "גביש" לזכוכית. הוחל בהקמתו ב - 1933.
משפחות לפידות ויזרסקי, מקימות המפעל, הביאו עמן מגרודנו שבפולין את מפעל הזכוכית שהיה בבעלותן שם וכן מומחים פולנים, כדי שינחילו את מלאכת ניפוח הזכוכית לפועלים בא"י. המפעל הובא לארץ כדי להצילו ממדיניות ההלאמה שנקטה ממשלת פולין באותה תקופה. (שניים מן המפעלים שהיו בבעלות המשפחה, לסיגריות ולמשקאות חריפים - הולאמו). המפעל החל לייצר זכוכית חלולה בניפוח פה ובשיטה חצי אוטומטית וכן כלי - בית (צלחות,כוסות ועוד) בשיטת כבישה. חומר הגלם, החול, הובא מבלגיה. בשנים מאוחרות יותר החלו להשתמש גם בחול מאזור ירוחם שבנגב.
המפעל סבל מקשיי הסתגלות רבים וכאשר עלה על דרך המלך פרצו מאורעות 1936-1939. החרם הערבי גרם לסגירת המפעל.
ב-1939 נמכר בית החרושת לאדונים מינצר, גולד ומנדל. המפעל כשל וייצר תוצרת גרועה. במלחה"ע השנייה, בגלל ההסגר הימי ומחסור ביבוא, נוצר ביקוש אף למוצרים פגומים.
ב- 1942 חזר צ. יזרסקי ממייסדי המפעל ל"גביש" כמנהל טכני.
עם הכרזת המדינה הגיעה דרישה מאת ראשי הסוכנות, בן גוריון ואשכול, לייצר במהירות בקבוקי מולוטוב. "גביש" לקח על עצמו המטלה. התבנית הוכנה בביח"ר "היוצק" והוברחה לראשל"צ באוטובוס תחת עינה הפקוחה של המשטרה הבריטית. תוך 10 ימים מיום הדרישה הוחל בייצור הבקבוקים.
לאחר קום המדינה התפתח המפעל והחל לייצר זכוכית מקושטת ואף קריסטל. טיב התוצרת השתפר, אך המפעל לא הצליח להכשיר דור חדש של פועלים ולא השכיל להתמודד עם תוצרת מתחרה.
ב- 1960 המציא צ. יזרסקי , מייסד המפעל, מפוח - יד אשר החליף את מפוח הפה שגרם בעיות בריאות לפועלים. על המצאה זו קיבל את פרס "קפלן".
נסגר ב - 1970.

עובדות במפעל - שחור לבן"תרזה" חברה לתעשיית רהיטים
קומפלקס המפעל ובית - מגורים למנהלים ועובדים בכירים נבנה בשנים 5-1934, על כביש בית - דגן. היזמים, קבוצת משקיעים מגרמניה ואוסטריה, קרובי משפחה. בראשם עמד אהרון קנר. נפתח בסוף 1935.
בשנות ה - 30 וה - 40 היה זה המפעל הגדול מסוגו במזה"ת. בשנות ה - 30 יצרו בו בעיקר ריהוט, נגרות בניין ופרויקטים גדולים כגון ריהוט בית "הבימה".
ב - 1948 החלה "תרזה" לייצר בתי - עץ עבור צה"ל והממשלה. בראשית שנות ה - 50 הוקם קואופרטיב עובדי "תרזה" שרכש בעלות על חלק מהמפעל.
ב - 1956 נמכר בית - החרושת ל"סולל בונה".

ביח"ר "פיאו"
נוסד ב - 1934 ע"י משפ' פינק ואופיר מת"א. ייצר מזון ותבלינים (חרדל, חזרת, מיונז, אבקת אפיה, אבקת מרק) וגם פליט. מפעל זה קיים גם כיום במבנה המקורי שלו. עוסק בייצור חזרת, חרדל, וחמיצת סלק (בורשט).

ביח"ר "גמיש"
ביח"ר למוצרי גומי, נוסד ב- 1935 ע"י אריה ויינברג. ראשיתו של המפעל ב- 1930 בת"א.
ב - 1934 נקנתה חלקת אדמה מפיק"א באזור התעשיה של ראשל"צ. הוקם מפעל גדול והובא ציוד מגרמניה. המפעל סיפק מוצרי גומי לא"י ולמזה"ת. במלחה"ע השניה עבד המפעל ב - 3 משמרות, חידש גלגלי טנקים, ייצר עקבי גומי לנעליים ועוד.
המפעל נסגר ב- 1980.

פועלים במפעל - שחור לבן"תפזול" תעשיות כימיות
הוקם ב - 1935 (תרצ"ה).
מייצר עד היום במקומו המקורי באזור התעשיה, חומרי ריסוס והדברה.
הבעלים - י.דובובסקי וא. שטיינברג.

ביח"ר "צדק"
הוקם בשנת 1936 (תרצ"ו).
מפעל לסריגים שייצר סוודרים ובגדי רחצה. הבעלים - צבי ודב קסלר.

ביח"ר "אוקבה"
הוקם בשנת 1936 (תרצ"ו).
ביח"ר לסכיני גילוח. נוסד ע"י האחים קלוצמן. המפעל צויד במיכשור מתקדם לעיבוד מתכת והעסיק עד 50 פועלים מקצועיים. 
בעיתון "הארץ" מה - 23.4.44 הופיע מאמר בשם "סכיני גילוח ארצישראליים". במאמר כתוב: במלחה"ע השנייה יצרה "אוקבה" עבור מחצית האימפריה הבריטית: מצרים, עבה"י, עירק, פרס, קפריסין ומוצריה הגיעו עד אריתריאה וקולומבו. 
בשיא הייצור הגיעו ל - 5 מליון סכיני גילוח בחודש, פי 5 מהייצור לפני המלחמה. 
"אוקבה" היה שם נרדף לסכיני - גילוח. במקום לאמר "סכין-גילוח" אמרו "אוקבה". שלט הברזל של "אוקבה" נעשה אצל "גוט-גורביץ"
המפעל התקיים עד המחצית השניה של שנות ה-70. 

מודעה של בית חרושת שרףביח"ר "שרף"
ביח"ר לסבון, הוקם בשנת 1934 (תרצ"ד) ע"י האחים שרף. ייצר סבון טואלט, סבון כביסה, סבון גילוח, סבון מדיציני ואבקת כביסה.

"גוט - גורביץ" - קונסטרוקציות ברזל"
ב- 1937 הקים המהנדס ארפד גוט מת"א, יחד עם שותפו גורביץ, את מפעלו באזור התעשייה של ראשל"צ (לא הרחק מ"פיאו" ו-"גמיש", אח"כ גוט ובניו).
גוט, שהגיע לא"י בשנות ה - 20 השתקע בת"א ובנה מבנים רבים: הקזינו של ת"א, טחנות הקמח הגדולות של חיפה וביח"ר "נשר" למלט, מערכת הביוב של ת"א, כיפת - ביהכ"נ הגדול של ת"א, עמודי חשמל עבור רשת החשמל של רוטנברג, מגדלי- מים ועוד.
גולת הכותרת של עבודתו, בזמן היות המפעל בראשון לציון, היא בניית גשר על נהר פרת ב - 1942 (סוריה ליד העיר רקה). הבריטים היו זקוקים לגשר זה כדרך נסיגה, הם חששו שהגרמנים יאגפו אותם מצפון - מזרח. אף לא מהנדס בריטי אחד הסכים להקים את הגשר בטווח הזמן הקצר שהוקצב לו (3 חודשים). פנייתם לארפד גוט נענתה. זה תכנן את הגשר ב - 3 ימים ובנה אותו ב - 149 ימים (פחות מ - 5 חודשים). אורך הגשר כ - 660 מ', הוא תוכנן לשאת טנקים במשקל 40 טון ורוחבו 17 מ'. 
עקב מחסור בברזל השתמש גוט בחומרים ממוחזרים. ממיכלי נפט שהופצצו, בחיפה ייצר קורות וקונסטרוקציה עליונה לגשר. את עמודי הבסיס לגשר ייצר מצינורות לקידוח נפט שקיבל מבגדד, מילא אותם בטון מזויין ותקע אותם בתחתית הנהר בקבוצות של עשרה. החלקים הוכנו במפעל המתכת גוט בראשל"צ והוסעו ביבשה ובאויר אל אתר הבנייה. 
כאות הוקרה קראו הבריטים לגשר "גשר גוט". 
ארפד גוט נפטר בת"א ב - 1948. המפעל המשיך להתקיים בניהולם של בניו עד שנת 1980. 

צילום של בית החרושת מבחוץ - שחור לבןביח"ר "סיליקט" ללבנים
נו
וסד ב-1934 ע"י ברטהולד גוטסמן. בסוף רח' רוטשילד, על גבול החולות.
גוטסמן פנה ב - 1934 למועצת ראשון לציון בבקשה להתיר לו להקים מפעל על גבול החולות. הוא ביקש זיכיון לכריית חול למשך 15 שנה והציע להשתתף בסלילת רח' רוטשילד, עד למקום המפעל. הצעה זו איפשרה למועצה לסיים את הכביש שסלילתו הופסקה מחוסר תקציב. גוטסמן קיבל אישור לכרות חול למשך 30 שנה. 
מפעל "סיליקט" העסיק 35 פועלים והפעיל 7 משאיות להובלת תוצרתו.
לבני סיליקט היוו חומר הבניה הנפוץ ביותר בשנות ה - 30 וה- 40. הלבנה הצטיינה בקלות משקלה ובהיותה נוחה לעבודה. 

חביות הבשלה של הבירה"תעשיית בירה ארצישראלית"
נוסד בשנת 1936 בתחומי היקב. המנהל, פריץ הירשברוך ניהל מבשלת בירה בגרמניה והשתקע בראשון לציון.
במלחה"ע השנייה נרתמה גם תעשיית הבירה הארצישראלית למאמץ המלחמתי. נרכש מפעל "כביר" בבת - ים, עוד בהיותו בהקמה. שם התרכז הייצור עבור הצבא הבריטי - 4 מיליון ליטר בירה בשנה. עקב הביקוש הרב הורחב ב - 1944 המפעל בראשל"צ, בהשקעה ניכרת. המפעל סיפק שני - שליש מהתצרוכת בארץ - ישראל.
ב- 1960 הועבר המפעל מתחומי היקב.

חזרה 

 

אזורי מסחר בילוי ותעשיה ( מב"ת ) - בתקופת העיר

תמונת אזור התעשיה בעיר החדשהבשנות ה - 80 החלה העירייה בהרחבה ובפיתוח של אזורי התעשייה במטרה להגדיל את מקורות התעסוקה לתושביה. 
באותן שנים החלה באזורי התעשייה מגמה של פתיחת "חנויות מפעל" - לראשונה בארץ. במקביל התפתחו במקום מוקדי בידור, בעיקר אולמי שמחות ומועדוני לילה. 
לקראת תחילת שנות התשעים החל פיתוח קניונים כמרכזי מסחר ובילוי באזורי התעשייה. 
לאור השינויים שחלו באופי אזורי התעשייה  נקבע המונח אזורי מב"ת (מסחר, בילוי, תעשיה): אזורים המשלבים מפעלי תעשיה, חנויות מפעל, עסקים ומוקדי בילוי. 
בראשון לציון קיימים חמישה אזורי מב"ת -
אזור מב"ת צפון - אזור התעשיה הישן.
אזור מב"ת מערב - אזור התעשיה החדש.
אזור התעשיה נווה - אליהו (רמת אליהו) .
אזור "טריגוזין"- בצפון העיר על כביש רמלה - לוד.
אזור תעשיה מעיין שורק

בעיר יותר מ - 700 מפעלים המייצרים מגוון רחב של מוצרים לצריכה מקומית וליצוא.

חזרה