נשים בולטות בראשון לציון

רשימת הנשים הבולטות בעיר ראשון-לציון

 הרשימה באדיבות מוזיאון ראשון לציון

ברטה פיינברג בשחור לבןברטה פינברג נולדה ברוסיה, בת למשפחת משכילים.
בוגרת גימנסיה באודסה. בשנת התרמ"ב, 1882 ,עלתה יחד עם בעלה לארץ ויחד אתו נמנית עם מייסדי ראשון לציון. כשנשלח בעלה, יוסף פינברג, מטעם המושבה לאירופה להשיג תמיכה כספית הכרחית, הייתה זו היא אשר עודדה אותו וקיבלה על עצמה להתמודד לבדה עם הטיפול בשני ילדיהם הרכים ועם קשיי החיים. וכך אמרה לו: "אין דבר, אינני יחידה הסובלת על אדמת "ראשון" שלנו. גורלם של כל חברי יהיה גם גורלי וגורל ילדינו. סע! אפשר שיעלה בידך להציל את המושבה היקרה" אחרי שובו של בעלה משליחותו, היא עובדת יחד עמו בעבודה הקשה ברפת ובמחלבה שהקימו. ובלילות, משהיה ביתם למרכז רוחני של בני המושבה, היא מלווה את התכנסויותיהם בנגינה על פסנתר ובשירה ומנצחת על מקהלת השרים.
ברטה פינברג (בכינויה ברטיושה) הייתה גם ראש המדברים והמתווכחים בעניין המאבק בפקידי הברון. משהוצע לגרש את הפקיד מן המושבה, הגנה בכל כוחה על ההצעה. "הברון והעולם היהודי", אמרה, "מחויבים לדעת, כי באנו הנה על-מנת לבנות ולהיות אנשים חפשיים!" (מ' סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך א', עמ' 217).
לעומת זאת, משסירב בעלה, יוסף פינברג, להיענות לפקודת הגירוש, שיצאה מטעם הברון כלפיו וכלפי משפחתו, הייתה זו היא שהציעה לו להיכנע בהעדיפה את טובת הכלל על טובתם הפרטית: "גדול אסוננו", אמרה לו, "אבל עלינו לקבל את הדין. פן יורע למושבה בגללנו. ופן יפנה הברון, חלילה, עורף לישוב כולו, והיה עמלך לשווא ופרי ניצחונך בפריס יאבד" (שם).
יחד אתו ועם ילדיהם עברו ללוד ובהמשך, ליפו. משנפטר יוסף בעלה, נותרה עם ילדיהם הקטנים ללא אמצעי קיום ועזבה למצרים, שם היה בנם הבכור לרופא של חוואי עשיר. בכפר הקטן, מינת אל-אמח שבדלתא של הנילוס, גידלה את ילדיה.
בשנת התרפ"ז, 1927 ,חזרה לארץ ואת שנותיה האחרונות עשתה בירושלים בבית דורה, בתה הצעירה. משנפטרה, הובאה לקבורה בהר הזיתים. (לימים היתה דורה (בלוך), בתה, בין הנספים בחטיפת המטוס לאנטבה).

אסתר שפיראאסתר שפירא – הגננת הראשונה במושבה
אסתר שפירא גינצבורג נולדה ברוסיה, פלך טומאף, בעיירה אוסמאן.
יחד עם הוריה הגיעה לראשון לציון בשנת התרנ"א, 1891.
אסתר למדה בבית הספר העממי ("חביב") במושבה והצטיינה בלימודיה.
פקיד הברון שייד, אשר ביקר בבית הספר, התרשם ממנה מאוד וביקש לשלוח אותה לפריז להמשך לימודים. אולם, בהשפעתו של דוד יודילוביץ, שראה בה מועמדת מתאימה לניהולו של גן ילדים עברי במושבה, חל שינוי בתכנית.
בעזרת התקציב הנדיב שקצב לה הפקיד שייד, נשלחה אסתר לירושלים להשתלם שם בגן הילדים האנגלי, בניהולה של פורטונה בכר, בשיטת פרבר.
פרבר, מחנך גרמני ותאורטיקן של החינוך במאה התשע-העשרה, היה אבי המונח "גן ילדים". הוא השווה את החינוך לגידול צמחים בגן ואת המחנך - לגנן ופיתח את הרעיון שיש להניח לילד להתפתח על פי טבעו ולהתנסות בהתנסויות שונות שמתוכן תתפתח אישיותו. בשובה של אסתר שפירא לראשון לציון, בשנת התרנ"ח, 1898 ,והיא מוכתרת בתואר "גננת", החלה לנהל את גן הילדים לפי שיטת פרבל "עברית בעברית."
שש שנים ניהלה את גן הילדים. בתקופה זו נישאה לאהרון גינזבורג ומשנתמנה הוא להיות בא כוחו של היקב בלונדון, התפטרה מעבודתה ועזבה יחד עמו ועם ילדיה לשם.
בסוף שנות החמישים חזרו אסתר ואהרון גינזבורג לארץ והתגוררו בתל-אביב עד ימיהם האחרונים.

נחמה פוחצ'בסקינחמה פוצ'בסקי (נפ"ש)
נחמה פוחצ'בסקי נולדה בברסט ליטובסק, היא בריסק דליטא.
למדה לימודים כלליים בגימנסיה רוסית ולימודי עברית אצל מורה פרטי.
מרגע שלמדה עברית, בגיל 16 ,החלה לפרסם מכתבים ומאמרים בעיתון "המליץ".
מצעירותה, ברוסיה, הייתה חברה פעילה בתנועת "חיבת ציון".
עם נישואיה למיכל פוחצ'בסקי בשנת התרמ"ט, 1889 ,עלתה לארץ והגיעה לראשון לציון. כאן שילבה עבודה במשק עם פעילות ציבורית וכתיבה ספרותית.
הייתה איכרה - אחת האיכרות הראשונות בארץ - שטיפלה ברפת ובלול, בגינת הירק ובערוגת הפרחים ובצד כל אלה כתבה מאמרים בענייני ציבור וסיפורים ורשימות מחיי הארץ תחת שם העט נפ"ש (קרי: נחמה פיינשטיין, שם נעוריה).
ספריה שהתפרסמו הם: "ביהודה החדשה" ו"בכפר ובעבודה".
ביתה של נחמה פוחצ'בסקי היה אחד הבתים הראשונים במושבה שהונהג בו הדיבור העברי והיה מקום מפגש לסופרים בני הזמן. הבית שימש מרכז לצעירי המושבה.
נחמה עמדה בראש הנשים שהתעוררו בראשית המאה וייסדו את "חברת לינה" (עבור אורחים ואורחות עוברי אורח עניים, לאכסן אותם ימים מספר).עסקה בפעילות ציבורית למען זכויות האישה ועם קבלת זכות הבחירה השלמה לנשים, נבחרה לראשות ועד המושבה (תר"פ, 1919 .( אולם, משום שהשעה הייתה "שעת חירום ורבת אחריות", העבירה את התפקיד לידיים אחרות וכיהנה, במשך שנים מספר, כחברת הוועד. הייתה חברה בוועד בית הספר במושבה, באת כוח "אגודת הנשים", באת כוח הוועד הלאומי מטעם המושבה בשנת 21 ,'חברת ועדת התרבות של המושבה, חברה בוועדת השופטים, חברה באגודת הסופרים העברית. כחברה קרובה של הנריאטה סאלד, הייתה חברה פעילה בוויצ"ו.

ליפשה ז'מסוןליפשה ז'מסון
ליפשה ז'מסון נולדה בראשון לציון. למדה בבית הספר העממי (חביב). בת 15 ,נשלחה לאלכסנדריה להירפא ממחלת המלריה ולמדה שם את לימודיה התיכוניים בפנימייה לבנות. בשנת התרפ"ב, 1922 ,חזרה לראשון לציון ושנתיים לאחר מכן נסעה ללונדון במטרה ללמוד עריכת דין אולם נאלצה לחזור בלא להגשים את מטרתה. בשנת התרפ"ז, 1927 ,נענתה לפנייתו של הרב הראשי של אלכסנדרייה לבוא ולנהל מסחרית את הירחון היהודי "הראי של היהדות". בהמשך, השתלבה שם במכירת ביטוחי חיים לעשירים היהודיים מטעם סוכנות הביטוח "יהודה" של הקולונל פטרסון שעמד בראש הגדודים העבריים של ז'בוטינסקי. במקביל, הפיצה (בהתנדבות) במצרים את ספריו של פרופ' נתניהו שעסקו באישים יהודים לאומיים - ספר שכתב מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. ליפשה ראתה בכך סיוע להפצת השפה העברית והציונות .
בשנת התר"צ, 1930 ,חזרה לראשון לציון שם מצאה בבית הוריה טלפון מס' 2 - שהיה בין המכשירים הראשונים הפרטיים בארץ (אביה ניהל אז את "כרמל מזרחי" ביפו). בשנה שלאחר מכן למדה בפריז עיצוב אופנה וגזירה. משחזרה לתל אביב (התרצ"ב, 1932 ,( פתחה את סלון "מיא" לתפירה עילית אשר בו נתפרו מוצרי אופנה מובחרים בידי תופרות שעלו לארץ מאירופה. היא יזמה עבור עולות חדשות קורס אריגת בדי ריפוד ולשם כך הביאה נולים מדמשק וממצרים, נפגשה עם הבדואים בנגב ורכשה מהם חוטי צמר מקוריים. הקורס התקיים בבית החלוצות בתל אביב. את בדי הריפוד מכרה לאדריכלים ולמעצבי פנים ובכך, למעשה, הקימה מפעל אריגה זעיר שסיפק עבודה לעולים חסרי תעסוקה ונמנתה עם הראשונות בארץ שסללו את דרכו של ענף האריגה.
בשנת התרצ"ו, 1936 ,נישאה ועזבה עם בעלה לקהיר, שם נעשתה פעילה בתנועה הרוויזיוניסטית. בתקופת מלחמת העולם השנייה התנדבה במסגרת הצלב האדום הבריטי לעבודה בבתי החולים בקהיר שבהם אושפזו חיילי הארץ הפצועים, ששירתו בצבא הבריטי, ואף אירחה בביתה את המאושפזים היהודיים האחרים. במקביל, פעלה בהתנדבות ובחשאי למען האצ"ל במצרים וארגנה משלוחי נשק ותרופות למפקדת האצ"ל בארץ. בתקופת "הסזון" נעצרה וישבה בכלא במשך 6 חודשים שם שבתה רעב ונזקקה לאישפוז. עם תום המלחמה זכתה (כאסירים רבים אחרים) לחנינה והוגלתה לאוסטרליה (התש"ו, 1946). עם קום המדינה, חזרה לארץ, לראשון לציון, הקימה כאן מתפרה גדולה אשר סיפקה תלבושות לצה"ל ולגופים ציבוריים אחרים וסיפקה תעסוקה לעולות חדשות רבות. במסגרת פעילותה הציבורית, הצטרפה ל"ארגון נשי חרות" והייתה פעילה בהקמת ובניהול גני ילדים ומעונות יום.
בשנים 1964-1965 כיהנה כחברת מועצת עיריית תל אביב מטעם תנועת החרות ועסקה בקליטת עלייה ובטיפול במשפחות במצוקה כולל משפחות הפצועים והחללים במלחמת ששת הימים.
פרסמה שני ספרים: "ילדות בראשון לציון" ו "קמטי דאגה ."
בשנת תשל"ו, 1986 ,זכתה בתואר "יקירת תל אביב."

עדינה כהנסקי
 עדינה כהנסקיעדינה כהנסקי נולדה בליטא, פלך סובאלק. בגיל שנה, עברה עם משפחתה לארגנטינה. למדה בבית הספר הממשלתי בבואנוס איירס.
בשנת התרס"ב, 1902 ,הגיעה עם משפחתה לראשון לציון. סייעה בעבודה במסעדה המשפחתית שהייתה לשם דבר במושבה. על פי העדויות, הייתה עדינה הרוח החיה שם.
נוסף על כך, החזיקה "חנות ספרים" בצריפה הקטן שברחוב ירושלים ומכרה לתלמידי בית הספר את ספרי הלימוד. "למעשה" כותב יחזקאל בראון בזיכרונותיו "לא הייתה זאת חנות במובן המקובל היום, עם חלון ראווה, דלפק וכו'. זה היה פשוט חדר קטן בצריף הקטן, שבו גרה הגברת כהנסקי, והוא היה מלא ספרים שעמדו על מדפים עד התקרה."
עדינה כהנסקי התעמקה בלימוד השפה העברית על רבדיה וכתבה מאמרים ב"הפועל הצעיר", ב"הארץ", ב"הבקר" וב"לאישה".
בשנת התרס"ז, 1907 ,עם היווסדה של באר יעקב, רכשה שם המשפחה אדמה ועדינה התמסרה לעבודה במשק אף שלא עברה להתגורר שם. לזכותה פעילות ציבורית ענפה בראשון לציון: בשנת התרע"ז, 1917 ,היא חברה ב"הסתדרות נשים עבריות" ולוקחת חלק פעיל במלחמת הנשים להשגת זכות לבחור ולהיבחר - זכות שעד אז לא הייתה קיימת. כתוצאה מפעילות זו, בשנת 1919 ,נבחרה נחמה פוחצ'בסקי לראשות ועד המושבה ועדינה - לסגניתה.
במשך 15 שנה כיהנה כחברה בוועד המושבה ובמועצה המקומית; כיהנה כיושבת ראש ועדת הבחירות של המושבה; חברה בוועד בית הספר; פעילה בוויצ"ו; חברת הוועד של "הלואה וחיסכון"; פעילה במלחמה לשיתוף הנשים באספת הנבחרים; חברה ב"הפועל הצעיר" בשנותיו הראשונות ומאוחר יותר - חברה ב"ברית הצה"ר" (ברית הציונים הרוויזיוניסטים); בשנת 1936 , חתומה על מגילת היסוד להקמת מוזיאון רוטשילד במושבה.

רבקה לובמן
רבקה לובמןרבקה לובמן נולדה בהורקא, רוסיה. עלתה לארץ בשנת התרמ"ד, 1884 ,יחד עם אחיה, מרדכי לובמן, ושתי אחיותיה. בראשון לציון נישאה לבן דודה, דב חביב לובמן, וביתם היה למרכז תרבותי לצעירי המושבה ולאורחים הבאים מחוצה לה. על פי העדויות, הייתה היא הרוח החיה בבית זה - מאכילה כל רעב, סועדת כל חולה וכל נזקק מבין באי הבית. כינויו של הבית: "בית רבקה".
נמנתה עם מייסדות "אגודת נשים לשיווי זכויות" בשנת התר"פ, 1920 - אגודה שהביאה לידי הענקת זכות בחירה לנשים במושבה.
בזכות פעילותה של האגודה נבחרו - לראשונה - נשים לוועד המושבה.
יחד עם נחמה פוחצ'בסקי וצפורה יודילוביץ, רבקה לובמן חברה בוועד שכינה את עצמו בשם: "צין (י' שרוקה) אוהבות שפת ציון", ועד אשר שם לו למטרה להציב ציון על קברה של דבורה בן יהודה בהר הזיתים בירושלים וזאת "כי אחותנו זאת עלתה על כלנה באהבת שפתנו הקדושה" ואשר הצליחה להקים דור חדש של ילדים דוברי עברית בלבד.

מאירה בלקינדמאירה בלקינד
מאירה בלקינד נולדה בראשון לציון. למדה בבית הספר העממי ("חביב") במושבה. אחות במקצועה, בוגרת בית הספר לאחיות "הדסה" בירושלים.
כחברה בחברת "לינת צדק", טיפלה בחולים שהיו בודדים.
כשנאסרו הוריה על ידי התורכים בעקבות פרשת ניל"י, טיפלה באחיה הקטנים שנותרו ללא כל אמצעי קיום. במושבה, פעילה בספרייה הציבורית כשזו שכנה במרתף בית הכנסת.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, עזבה לקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, שם התקבלה כחברה בקבוצת נערות. עבדה בגינת הירק, חלתה בקדחת ונאלצה לחזור לביתה שבראשון לציון.
עבדה כאחות בבית החולים בצריפין. בשנת 1940 היית בין מקימות תחנת מד"א בראשון-לציון והייתה פעילה בו .בית מד"א כלל בית חולים עם חדר ניתוח, 36 מיטות לאשפוז פצועים. עם פרוץ מלחמת השחרור המצב נהייה מסוכן, ערבים ירו על הכבישים, הניחו מוקשים. ערב אחד עלה אוטובוס על מוקש וכל הנוסעים נפצעו קשה, כולם הועברו למגן דוד אדום.
לקחה חלק בייסוד אגודת "מכבי" במושבה. פעילה בליגה למלחמה בשחפת ו"בבנות ברית". במשך שנים רבות חברת מרכז "חרות" וההנהלה. כיהנה כיושבת ראש נשות "חרות" בראשון לציון.
בשנותיה המאוחרות התמסרה לאיסוף ומיון מכתביו של דודה, ישראל בלקינד.
ליוותה את המוזיאון לתולדות ראשון לציון מיום הקמתו ועד לפטירתה והעלתה על הכתב את תולדות בני משפחות בלקינד ופרימן.

חנה לוין – ראש העירייה הראשונה בארץ
חנה לויןחנה לוין נולדה ברוסיה. למדה בגימנסיה ובקונסרבטוריון באודסה. כילדה קטנה, בת 7-8 בלבד, נהגה להאזין להרצאות בנושאי ארץ ישראל, דברים שנשא אחיה באוזני בני נוער, וכבר אז טיפחה את חלום העלייה לארץ. אחרי מלחמת העולם הראשונה, מיד כשהתאפשרה היציאה מרוסיה, עזבה בדרכה לארץ.
בשלהי שנת 1923 ,הגיעה לתל-אביב ושנה לאחר מכן נישאה למיכאל לוין בראשון לציון. מאז ועד ליומה האחרון, כל חייה קודש לפעילות ציבורית והיא שותפה בכל מערכות ההתנדבות בארץ.
ראשית פעילותה הציבורית של חנה לוין עם הצטרפותה ל"ויצ"ו" בשנת 1925 .כיהנה במשך עשרות שנים כיושבת ראש ויצ"ו בראשון לציון, כיושבת ראש הנהלת ויצ"ו בארץ וכחברה בהנהלת ויצ"ו העולמית.
במסגרת זו הקדישה מאמצים מיוחדים לטיפול בעולים חדשים, דאגה לקצר הליכים ביורוקרטיים ולסדר להם עבודה. הקימה מכספה הפרטי קרן להלוואות לעולים וחתמה להם ערבויות אישיות.
במשך שנים רבות, לרבות בשנות השמונים לחייה, נהגה להגיע בכוחות עצמה לכל ריכוזי העולים בארץ לצורך הטיפול בהם. אף ביתה נודע כ"בית פתוח" לכל חוגי האוכלוסייה, עולים חדשים כוותיקים.
בשנותיה הראשונות במושבה, היא חברה ב"הסתדרות נשים ציוניות", שנוסדה אז בראשון לציון, ובה כיהנה כיושבת ראש. בשנת 1936 ,משהונחה אבן הפינה למוזיאון רוטשילד, שעמד לקום במושבה, חתמה על מגילת היסוד בשם הסתדרות הנשים. באותן שנים, נהגה גם לסייע באופן פעיל לבעלה, מיכאל לוין, אשר כיהן באותה תקופה כמפקד ההגנה במושבה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, התגייסה חנה לוין לצבא הבריטי, לחיל העזר של נשים - S.T.A . היא שירתה ארבע שנים בארץ ישראל ובמצרים, הגיעה לדרגת לוטננט (סגן) ואת זמנה שם הקדישה בין השאר לטיפול בחיילות הארץ ישראליות. כינויה בפיהן: "אם החיילות העבריות".
אחרי השחרור, עסקה בשיקום החיילות והחיילים המשוחררים במסגרת לשכת השחרור שהוקמה על ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. בזכות פעילותה המבורכת, זכתה בעיטור "גור אריה". העיטור, שניתן על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים, הוענק לה על ידי רב אלוף חיים לסקוב שכיהן כיושב ראש האיגוד.
ב -4.5.48 , מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה והיא בת 50 שנה, התגייסה לצה"ל ונשאה את פנקס השירות מספר 1 של חיל הנשים. בזמן מלחמת השחרור שימשה קצינת גיוס ראשית לנשים בדרגת רב סרן. אחרי המלחמה ועד לשחרורה כעבור שנתיים, כקצינת המטה הכללי, הייתה ממונה על קציני העיר בארץ ועל הטיפול בבעיות החייל כפרט.
בסוף שירותה, הקימה בית תרבות ובידור באחד מבסיסי האימונים של הצבא ובסיס זה שימש דגם שלפיו נבנו מוסדות דומים בבסיסים צבאיים נוספים. לאחר תום שירותה בצה"ל, חזרה ופעלה למען החיילים המשוחררים ובייחוד לשיקומם של נפגעי הקרבות. נמנתה על ממייסדי איגוד החיילים המשוחררים מצה"ל ולקחה חלק בכל המוסדות המרכזיים של האיגוד. כיהנה כחברת הנהלה של הוועד הארצי למען החייל, שמטעמו טיפלה בהיאחזויות הנח"ל עם דגש מיוחד על שיפור תנאי השירות של החיילות והחיילים. במשך שנים ועד לימיה האחרונים, עברה מהיאחזות להיאחזות, דאגה לשיפור המזון המוגש לחיילים ואף גייסה את עזרת ויצ"ו לשם כך. החיילות נשלחו לקורסים לבישול בוויצ"ו ותרומות של מזון הועברו למחסני היחידות. לימים, זכתה בתואר עמית כבוד לכל ימי חייה של הוועד למען החייל. לאורך עשרות שנים, נמנתה עם מטה היערכות המשק לשעת חירום (מל"ח).
בראשון לציון נבחרה חנה לוין שש פעמים כחברת מועצה וכחברת עיריית ראשון לציון. כבר בסוף שנות השלושים כיהנה ראש מחלקת החינוך של המועצה המקומית ופעלה למען פיתוח מוסדות החינוך והחזקת מועדונים לנוער. נוסף על חינוך, החזיקה בידיה את תיקי הבריאות והרווחה במועצה.

ראש עיריית ראשון לציון בשנים 1956-1960 .
חנה לוין הנה האישה הראשונה והיחידה בארץ שכיהנה כראש עירייה עד לבחירות שנערכו בשנת 1998 .בתקופתה, נסלל הכביש המחבר את העיר לשפת הים במטרה לפתח את החולות; הוקם השירות הפסיכולוגי העירוני; יזמה את מפעל ההזנה והגשת כוס קקאו לילדי בתי הספר וזאת מתוך הנחה שרבים מן הילדים אינם ניזונים כראוי ושילדים רעבים אינם מסוגלים ללמוד; פתחה, לראשונה במושבה, מועדוני נוער; הקימה קונסרבטוריון עירוני ללימודי נגינה, הקצתה אדמה להקמת בית אבות לגמלאי צה"ל וליוצאי הצבא הבריטי והבריגדה; עיקר דאגתה כראש העירייה הוקדשה לחינוך, שלדעתה חייב לקבל את מקומו בראש סדר העדיפויות הלאומי. וכמי שנאה דורש נאה מקיים, הקדישה כספים פרטיים רבים משלה עבור מלגות לתלמידים ולסטודנטים נזקקים ותרמה סכום כסף גדול להקמת בית ויצ"ו בראשון לציון. הבית משמש מועדון ויצ"ו ומועדון לילדים ונקרא על שם חנה ומיכאל לוין; דאגה לתקצב את החינוך העצמאי; יזמה את העברתו של בית הפקידות מפיק"א לידי העירייה. לשם כך השיגה את הסכמתו של יעקב שפירא, מנהל היקב, אשר הבית הוענק לו על ידי הברון רוטשילד כאות הוקרה וידידות. חנה לוין הועידה את קומתו התחתונה של הבית עבור "יד לבנים" ואילו בקומה השנייה התחייבה בפני שפירא להקים את מוזיאון הגפן והיין. במשך כל השנים שחלפו מאז, לא חדלו ניסיונותיה להגשים את ההבטחה הזאת ולא השלימה עם כישלונה בעניין זה.
בהמשך, במשך שנים רבות, הייתה חברה במועצה הציבורית לתכנון ובנייה וברשות פס"ח (פינוי, סעד, חללים בעת חירום); התנדבה לעזור בבסיסי צה"ל ולהרצות בפני חיילים ונהגה לבקר בבית הכלא לאסירות חיילות ולהרצות להן בניסיון להחדיר ללבן את אהבת עם ישראל וארץ ישראל; במשך כל שנותיה המאוחרות, המשיכה לסייע באופן אישי לעולים חדשים וללוותם עד לקליטתם המוצלחת ואף לאחר מכן.
בבית חנה ומיכאל לוין נערכו במשך שנים ערבי קריאה וזכורה במיוחד קריאתו הנאה של שמחה חודורוב בכתבי שלום עליכם.
בשנת תשמ"ד, 1984 ,נבחרה חנה לוין להדליק משואה בטקס המסורתי של פתיחת חגיגות העצמאות בהר הרצל בירושלים, כאות הוקרה על פעילותה הציבורית והאישית הענפה.
חנה לוין הייתה אשת עקרונות: יושר אישי, אהבת העם והארץ, קדושת המשפחה. היושר האישי ואהבת העם והארץ באו לביטוי בעשרות שנים של התנדבות ושל תרומה לציבור וליחידים ושל סירוב עקבי ותקיף לקבל כספי ציבור, גם לא כהחזר הוצאות; ואשר לקדושת המשפחה: לאחר פטירתו של בעלה, מיכאל לוין, הקדישה חנה לוין חשוכת הילדים את ימי הזיכרון לבעלה למפגשים של המשפחה המורחבת במטרה לשמור על אחדות המשפחה, תפקיד שלקחה על עצמה עוד שנים רבות קודם לכן כשנפטר חמיה, אשר לוין, ראש המשפחה.