הגנה וביטחון בראשון לציון 1882-1949

שנים ראשונות – השמירה

למן יום הווסדה לווה את המושבה הצורך להגן על תושביה ועל רכושם מפני גניבה ושוד ולקיים את הקשר עם העיר יפו. התורכים ששלטו בארץ לא הצטיינו בשמירה נאותה על הסדר ועל שלום התושבים. האחריות להגנת המושבה נפלה על הנהגתה.
למן יום הווסדה לווה את המושבה הצורך להגן על תושביה ועל רכושם מפני גניבה ושוד ולקיים את הקשר עם העיר יפו. התורכים ששלטו בארץ לא הצטיינו בשמירה נאותה על הסדר ועל שלום התושבים. האחריות להגנת המושבה נפלה על הנהגתה.
זלמן דוד לבונטין, ראש קבוצת המייסדים היה מודע למצב הביטחון המעורער בסביבה ושמע על הבדואים ששכנו בחולות שממערב למושבה ונהגו לשלוח ידם במעשי שוד וגזל.
ליד המשוריין, תמונה בשחור לבןמספר ימים לאחר הקמת המושבה הלך זד"ל עם המתורגמן שלו אל זקני הכפרים השכנים וכרת עמם ברית ידידות.
למרות הברית דאגו מייסדי המושבה להעמיד שומרים בלילות לשמור על הבהמות ועל הרכוש. השמירה הייתה למעשה עניינם המשותף של כל המתיישבים. איש לפי גילו, כוחו ואומץ ליבו, לקחו חלק בשמירה על המושבה הצעירה.
בספרו מספר זד"ל על פלישת רועים ערבים על חלקת השעורים של היסמן ופרימן שנערכה באחד הלילות. לקול קריאת שומר המושבה נזעקו שבעה רוכבים חמושים ברובים ובמקלות, תפסו את הרועים וכמה מבהמותיהם והביאום למושבה. למחרת עם שחר התייצבו בפתח סוכתו של זד"ל זקני הכפר סרפנד והתחננו על נפשות הרועים ועל הבהמות שנשבו. זד"ל איים עליהם במשפט אצל הממשלה ביפו. לבסוף נתרצה והשיב להם את הרועים ואת הבהמות תמורת שטר ערבות כתוב וחתום המחייב אותם לפצות את המושבה בכסף במקרה שמי מהם יפלוש לשטחי המושבה.
אירוע נוסף מראשית ימי המושבה הוא הסיפור הידוע אודות ישראל (לוליק) פינברג ופעולת התגמול שביצע בשודדים הבדואים ששכנו בחולות. לוליק החביא עשרה בחורים חסונים בעגלתו, רתם אותה לשני סוסים ויצא לדרך אל לב אזור הפרעות שבחולות. כאשר הקיפו הבדואים את העגלה וביקשו לשדוד את הסוסים, קפצו ממנה עשרת הבחורים והפליאו בהם מכות. השודדים נתפסו, נכבלו והובלו למושבה. לאחר שנענשו והוזהרו שוחררו לדרכם.
כאמור, בשנים הראשונות הוטל הטיפול בנושא השמירה על הנהגת המושבה ועל פקידות הברון שניהלה אותה. מספר השומרים, שיטת העבודה ומקומות השמירה הוכתבו בדרך כלל על ידי המצב ששרר באותה עת. בשמירה הועסקו שומרים ערבים ושומרים יהודים. חלק מן השומרים היו רוכבים על סוסים ומזוינים באקדח או ברובה ואחרים היו רגליים, נושאי אלה, שוט או שברייה.
בשנת 1886, הוצב בראש גבעת המושבה פעמון הביטחון של המושבה. קולו הזעיק את התושבים בעת חירום. בראשית המאה העשרים, לאחר הפסקת אפוטרופסות הברון על המושבה וכניסתו של ועד המושבה לפעילות מחודשת, הוקם ועד השמירה שהיה אחראי על הנושא מטעם המושבה.
בספרי הפרוטוקולים מצוינת פעילותו של הועד והוצאות השמירה מופיעות ברשימות התקציב. לדוגמא: בשנת תרס"ו, 1906, היו ההוצאות על שמירת המושבה 1,021.23 פרנק ושמירת הכרמים עלתה 1,237.18 פרנק. לאחר רצח השומר דוד סחרוב בכרמי ראשון לציון בשנת 1912, הועברה השמירה במושבה לידי אגודת ה"שומר".

ה"שומר"

 אגודת ה"שומר" נוסדה בשנת 1909 בכפר-תבור (מסחה), ע"י אנשי העלייה השנייה פעילי ה"הגנה העצמית" ברוסיה וחברי המסדר החשאי "בר-גיורא". ה"שומר" התנהל כמחתרת חשאית ומטרתו הייתה כיבוש השמירה והעבודה העברית.  
 לדברי הימן רוזין שהיה שומר במושבה באותם ימים הועסקו במושבה בשנת 1914 , ארבעים שומרים רגליים וארבעה רוכבים. השומרים התגוררו במלון של בלקינד ברח' ירושלים. באותה תקופה הוחל באיסוף נשק. הימן רוזין שהיה אחראי לנשק החביא אותו בבור גדול בכרם השקדים של פרימן (ליד בריכת המים ברח' ביל"ו).

 מחתרת ניל"י

 ניל"י ראשי תיבות "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' ט"ו, 29 ). ארגון מחתרתי שהוקם בארץ ישראל בשנת 1915 , במטרה לסייע לבריטים בפעולות ריגול ובכך להקל עליהם את כיבוש הארץ מידי התורכים. בראש המחתרת עמד אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב וחבריה היו מבני המושבות העבריות : אבשלום פינברג (הוגה רעיון המחתרת ובנו של ישראל לוליק פינברג מראשוני המושבה ראשון לציון ), אלכסנדר ושרה אהרונסון אחיו של אהרון אהרונסון, יוסף לישנסקי, נעמן ואיתן בלקינד מראשון לציון ועוד. בשל חוסר ניסיון ואי הקפדה על סודיות מוחלטת נחשפה המחתרת בשנת 1917. רבים מחבריה נתפסו ועונו בתוכם נעמן ואיתן בלקינד בני המושבה ועמם יוסף לישנסקי, הובלו אל בית הכלא בדמשק שם נשפטו ונדונו למוות בתלייה. בדצמבר 1917 נתלו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי בכיכר העיר. כעבור זמן הצליח איתן בלקינד להימלט מבית הכלא. חצה את קווי החזית ושב אל ראשון לציון. בתום המלחמה, נסע איתן ואביו שמשון לדמשק. שם קיבלו מידי רב העיר את צוואתו הנוגעת ללב של נעמן, שנכתבה רבע שעה לפני תלייתו (ומצויה בארכיון מוזיאון ראשון לציון). איתן בלקינד ואביו העלו את עצמות נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי לארץ. השניים נקברו זה לצד זה בבית הקברות של ראשון לציון.
לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר נמצאו עצמותיו של אבשלום פינברג בצפון סיני, הועבר ארונו של לישנסקי ונקבר בפעם השלישית לצידו של אבשלום בהר הרצל בירושלים.

הגנה על המושבה 1920 - 1949

בתקופת המאורעות 1920 – 1921, גברו החששות במושבה. מערך ההגנה שלה תוגבר. הוקם ועד הגנה מקומי באישור הממשלה הבריטית. בראשו עמד בתחילה יחיאל טרכטנברג ואחריו אליהו ויגודסקי. ועד ההגנה הקים משטרת הגנה חוקית אליה התנדבו תשעה צעירים.
חמישה מהם רכובים וארבעה רגליים. בראשם עמד ישי בלקינד (אחיהם של נעמן ואיתן בלקינד) שהיה חייל בצבא האוסטרלי במלחמת העולם הראשונה. לרשות המשטרה החוקית נמסר ארגז נשק חתום. על מנת לפותחו בעת חירום היה צורך באישור המושל הצבאי הבריטי. אנשי משטרת ההגנה החוקית רכשו גם נשק בלתי לגאלי.
בשנים 1922 – 1923, ערכו הבריטים תוכניות להגנה על המושבה בעת חירום. ניתנו הוראות למיגון היקב בשקי חול ובגדר תיל ובהכנתו לקראת התקפה. היקב היה המתחם היחיד במושבה שהיה מוקף חומה ובלבו בניינים איתנים בעלי מרתפים עמוקים. בעת חירום היה על כל התושבים להתכנס עם ילדיהם ובהמתם ביקב כשבידם מלאי מזון מספיק.
למעשה לא סבלה המושבה מכל פגיעה בשנים האלה ולא נזקקה להפעלת הנשק ותוכניות ההגנה הבריטיות.

ארגון ה"הגנה"

בשורות, במדים - בשחור לבןארגון ה"הגנה" נוסד בועידת "אחדות העבודה" בכינרת ביוני 1920 , חודש לאחר התפרקות ארגון ה"שומר". ה"הגנה" ראתה עצמה כיורשת ה"שומר". ארגון ה"הגנה" נקרא גם "השורה" ו"הארגון", היה פתוח לכל יהודי אך היה קשור אל ההתיישבות העובדת. בראשיתו נשא אופי מקומי.
מאורעות תרפ"ט, 1929, לא הורגשו במושבה והיא שימשה מפלט למפונים מנקודות יישוב בדרום. מאורעות 1929 הביאו לגיבוש כוח הגנה כלל ארצי. תחת דגלו נתכנסו רבים מצעירי היישוב היהודי. הנהלת הסוכנות קבלה על עצמה את האחריות על ה"הגנה".
בשנת 1930 הוקמה המפקדה הארצית של ה"הגנה" על בסיס של שוויון בין חוגים וארגונים בציבור. משבר שפרץ בשנה זו בשורות ה"הגנה", הביא לפילוג שכתוצאה ממנו פרשו מן ה"הגנה" חברים שנטו לתנועה הרוויזיוניסטית. אלה הקימו את "ארגון ב ", לימים האצ"ל.
עם הקמת המפקדה הארצית, גובשה תכנית להפעלת כוחות ה"הגנה" ברחבי הארץ.
הארץ חולקה לעשרים גושים, התקיימו קורסים קבועים למפקדים, נרכש נשק, פותחה שיטת הסליקים, והונח היסוד לתע"ש. בשנת 1934 נעשה ניסיון ראשון לעלייה ב' עם הבאת אוניית המעפילים הראשונה "ואלוס".
מאורעות הדמים של השנים 1936 – 1939, המרד הערבי, היו הממושכים ביותר שידע היישוב היהודי. בתקופה זו באה לידי ביטוי מלא הפעילות הכלל ארצית של ה"הגנה".
גולת הכותרת של התקופה הייתה הקמת "חיל הנוטרים" ו"משטרת היישובים העבריים". אלה פעלו תחת פיקוד המשטרה הבריטית שסיפקה לנוטרים אימונים, נשק ומדים.
אנשי "משטרת היישובים העבריים" השתמשו בידע ובנשק לאימון אנשי ה"הגנה" והיוו למעשה את כוח הפיקוד וההדרכה שלה. ה"הגנה" קיימה במסגרת "משטרת היישובים העבריים" קורסים למכי"ם ולמדריכי נשק קל.
חברי ה"הגנה" בוגרי קורסים אלה עברו תהליך גיוס כנוטרים מוספים. בגין המצב היה צורך בהרחבת הפעילות של ה"הגנה" ומעבר מהגנה מקומית קבועה, להתגוננות ניידת. בשנים 1936 – 1937 הוקמו "היחידות הנודדות" ובסוף שנת 1937 הוקם הפו"ש (פלוגות השדה). בשנת 1938 אורגנו פלוגות הלילה המיוחדות בפיקודו של אורד ג'יימס וינגייט.
תחנה של משטרת היישובים העבריים בראשון לציון הוקמה בשנת 1936. עד 1939 שכנה התחנה במרתף בית העם. בשנה זו עברה התחנה לצריף שנבנה עבורה ליד ברכות המים שברח' ביל"ו. המיקום האסטרטגי של הברכות אפשר תצפית טובה מגג הברכות, איתות יום בהליוגרף ובדגלים ואיתות לילה בפנסים. מאוחר יותר השתמשו גם ברשתות אלחוט.

מערך ה"הגנה" בראשון לציון 1936 - 1949

ממסגרת מצומצמת שהחלה להתארגן בסוף שנות העשרים וכללה עשרות בודדות של חברי "הגנה", הפך ארגון ה"הגנה" בראשון לציון והסביבה בתקופת מאורעות 36- 39 למסגרת גדולה שהקיפה מאות חברים מבני המושבה והיישובים הסמוכים.
מוסדות ה"הגנה" היו ממוקמים במבנים ברחבי המושבה. מפקדת נפת אפרים שכללה את ראשון לציון, נחלת יהודה, נס ציונה, רחובות, באר יעקב ומושבי הסביבה, שכנה בקומה השנייה של אורוות הברון. בבית יעקב קנר-בית מגן דוד אדום אורגנו קורסים של עזרה ראשונה ופעילויות נוספות. הוטמן סליק. בעת מלחמת העצמאות היה במרתף בית חולים שדה עם חדר ניתוח. בבית הספר "חביב" נערכו אימונים באיתות ראייה, קורסי עזרה ראשונה ואימונים בנשק.
מרתפי היקב הגדולים והעמוקים שימשו לאימונים ולמטווחים (אורך כל מרתף 50 מ'). במסגריית היקב שמנהלה חיים זינגר רון, היה חבר ב"הגנה", תחזקו ותיקנו את כלי הנשק. ביקב היו שני "סליקים". האחד מתחת לסדן הכבד שבמסגרייה והשני בתוך חבית על הגג.
בראשון לציון קיימים עשרים ושניים אתרים המוכרזים כאתרי "הגנה", מוסדות ציבור ומבנים פרטיים, מסומנים בשלטים של המועצה לשימור אתרים ומצוינים בחוברת שהוציא ארגון חברי ה"הגנה" בראשון לציון, בשיתוף עמותת ידידי מוזיאון ראשון לציון.
בראשון לציון הייתה ה"הגנה" משולבת בכל הפעילויות שהיו כרוכות במאבק של היישוב להגנתו, בסיוע לעלייה הבלתי לגאלית, בהקמת יישובים חדשים ובפעילות נגד חיפושי נשק שערכו המשטרה והצבא הבריטי.
בתקופת מאורעות 36 – 39 חולקה המושבה לאזורים. בספר המושבה הוקמו עמדות שמירה ותצפית. בוצעו סיורי אבטחה ממונעים סביב המושבה. בנטל העיקרי של ביצוע משימות אלה נשאו הגאפירים (הנוטרים). תחנת הנוטרים המרחבית הייתה בראשון לציון וכללה את "המשמר-הנע" שצויד בנשק קל משוריין מתוצרת בית. הנוטרים גויסו לתפקידם על ידי ה"הגנה" במקום. בראש נוטרי המרחב עמד רב סמל ולעזרתו סמל מפקד "המשמר-הנע" ומספר רב טוראים.
מרחב ראשון לציון כלל את ההכשרות שישבו במושבה ובגבולה : קבוץ ג', קבוץ רביבים, נחלת יהודה, קבוץ ו' וקבוץ אמונים שלידה. שכונת עזרה ובצרון (כיום נווה אליהו), באר יעקב וקיבוץ עקיבא. עד שנת 1941 נכללו ראשון לציון וסביבותיה במסגרת גוש. בשנת 1941 השתנה המבנה למבנה מחוזי ומאז נכללה המושבה בנפת אפרים שבמחוז הדרום.
בשנת 1946, במסגרת ההכנות שעשתה ה"הגנה" לקראת אפשרות של התנגשות עם הערבים ועם השלטון הבריטי ובמגמה לחזק את מפקדת ההגנה המרחבית, ניתן לראשון לציון מעמד של "מפקדת עיר". האחראי על המפקדה זו מונה ע"י המפקדה הארצית ונעזר בועדת הביטחון המקומית בכל הקשור לגיוס כספים, לרכישת ציוד ונשק לפלוגת החי"ש ולמרחב. ועדת הביטחון סייעה למפקדת העיר בעניין הפעלת הציבור לעזרת ה"הגנה" והייתה מעין מפקדה אזרחית שנתנה גיבוי ציבורי לפעילות ה"הגנה".
השלד הפיקודי המגויס של ה"הגנה" בראשון לציון שרת במסגרת משטרת היישובים פרט למפקד המרחב שהיה איש מנגנון הקבע של ה"הגנה". תחתיו הוצבו מפקד החבל, מפקד החי"ש, החי"מ, הגדנ"ע, אחראים על נשק, מדריכים במקצועות הנשק והשדאות ואנשי שירותים שונים.
המושבה אורגנה כ"חבל" שחולק לשלושה "אזורים". בכל "אזור" מספר "קטעים". יתר יישובי המרחב אורגנו במסגרת "קטעים" עצמאיים או יישובים עצמאיים שחולקו אף הם ל"קטעים". הבטחת ה"אזורים" נשענה על עמדות-מוצבים ששלטו על גזרות המקיפות את האזור.
העמדות אויישו ע"י אנשי החי"מ שהתגוררו באזור. הנשק הוחזק ב"סליקים" והוצא לשימוש עפ"י הוראה מיוחדת של מפקד המרחב. פריסת הכוחות, הקמת ביצורים, הוצאת נשק מבצעי, פריסת מערך העזרה הראשונה והפעלה רצופה של מערך הקשר הצטמצמה לתקופת חירום מיוחדות.
בשנת 1941 החל להתארגן החי"ש במרחב ראשון לציון. במסגרתו נכללו הצעירים בגילאים 17-29 בשנת 1946 הגיע גודל החי"ש לשלוש מחלקות של בני המושבה, מחלקה של חברי הקיבוצים שבמרחב של צעירי נס ציונה ובית עובד. רוב הסגל הפיקודי שהוכשר בקורסי ממי"ם, מכי"ם וקורסים להפעלת מקלעים ומרגמות, שרת במסגרת הנוטרים. הנשק שעמד לרשות הפלוגה אוחסן ב"סליקים" באזור עיינות (קובייבה) וליד קיבוץ אימונים שממערב לנחלת יהודה. את הנשק רכשה ועדת הביטחון המקומית. עיקרו מתוצרת עצמית: סטנים, מרגמות ורימוני יד. חיילי הפלוגה עברו אימונים במקומות יישובם ולעתים יצאו לסדרות ולמסעות ברחבי הדרום.
יחידה מיוחדת מקרב חיילי החי"ש, מחלקת הסיירים, עסקה באיסוף מודיעין על הכפרים הערביים שבסביבה. יחידה נוספת, היחידה לתפקידים מיוחדים עסקה בהשגת נשק וציוד ממחנות הצבא הבריטי. יחידה זו העבירה רובים, מקלעים ותחמושת ממחנה צריפין והייתה מעורבת בהברחת שתי שריוניות בריטיות ממחנה ביל"ו.
עם תחילת התארגנות חטיבת גבעתי היו אנשי החי"ש בני ראשון לציון בין ראשוני המתגייסים לגדוד השני, אח"כ גדוד 52.

מלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות סבלה ראשון לציון מניתוק חלקי מן העיר תל-אביב בשל התנכלויות של הכפרים הערביים שלצד הדרך. במטרה לפרוץ את הניתוק, נסללה "דרך הביטחון של המולדת". הדרך הוליכה לפאתיה של תל-אביב שכונת התקווה, דרך מקווה-ישראל, מולדת (חוסמסה) והתחברה לכביש ראשון לציון בית דגן מצפון לנחלת יהודה (ליד תחנת הדלק "פז").
דרך זו הייתה חשופה למיקוש ולצליפות. התנועה בה התנהלה בשיירות, באוטובוסים משוריינים ובליווי משוריין. בני המושבה ששרתו בגדוד 52 של גבעתי השתתפו בקרבות ובפעולות בסביבות המושבה כגון פיצוץ בית אבו ג'בן שמצפון לנחלת יהודה (שרידיו נמצאים כיום בתחום מכון וולקני). בית זה ניטש ע"י בעליו ונתפס ע"י אנשי כנופיות ערבים שאיימו על מבואותיה הצפוניים של המושבה, מיקשו את "דרך הביטחון" וגרמו לנפגעים רבים. ירו על קבוץ ו' ששכן מצפון לנחלת יהודה וחבריו נאלצו להתפנות.
בנוסף, הפריע בית אבו ג'בן ליצירת קשר עם הכוח הנצור בבית הקרן הקיימת שבצומת בית דגן.
אור יום 26 בפברואר חדר כוח של גדוד 2 (הוא גדוד 52) של גבעתי אל מתחם הבית ופוצץ אותו. ב-8 במרץ פוצץ גם שליש הבית שנותר עומד. בין יתר משימותיו כבש כוח מגדוד 52 של גבעתי את מחנה סרפנד (צריפין) מידי ערביי רמלה שהשתלטו עליו מיד לאחר עזיבת הבריטים את הארץ. עקב פלישת הכוח הערבי מרמלה למחנה, נחשפו שכונותיה המזרחיות של המושבה לירי. בלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל 1948, חדר הכוח בשלושה ראשים אל המחנה והשתלט עליו.
ב-3 ביוני 1948 הופצצה המושבה ע"י מטוסים מצריים. ההפצצה גבתה 23 קורבנות ופצועים רבים.
ראשון לציון נרתמה למאמץ ההגנה והמלחמה בכל דור ודור. בניה התגייסו לכוחות המגן ופעלו למען שלומה ושלום הארץ כולה. רבים נפלו בקרב.

הבול המשוריין

תמונת הבול, עליו חייל נושא דגל ישראל כשמאחוריו משורייןאחד התחומים שהערבים ביקשו לשבש במהלך מלחמת העצמאות היה שירות הדואר שפעל באותם הימים בצמצום רב. רק פעם או פעמיים בשבוע היה ניתן לשלוח מכתבים מן המושבה החוצה. הטלפון והטלגרף לא פעלו כלל, נוסעים נמנעו עד כמה שאפשר מלעזוב את המקום, ומשנאלצו לעשות זאת היו מלווים על ידי שומרים. כדי לשמור על קשר עם החוץ החליטה המועצה המקומית בדיוניה ביום 5 באפריל 1948 להנהיג שירות דואר דחוף משלה בעזרת המכוניות המשורינות. לצורך זה היא הדפיסה בול מיוחד שעליו מצוירת מכונית משוריינת והוכנו חותמות מיוחדות עבור תל אביב ראשון לציון ונחלת יהודה. תשלום של 40 מיל נקבע כדמי שירות וועדה מיוחדת מטעם המועצה פיקחה על הכנת הבולים והשימוש בהם. קבלת המכתבים ומכירת הבולים נעשו במטבח הפועלים ובמשרדי חברת "פלס" בתל אביב. הדואר היה יוצא פעם אחת ביממה לשני הכיוונים ונמסר על ידי שליחים מיוחדים. עם תום המהומות וחזרת העניינים לסדרם, הושמדו הגלופות החותמות והבולים שנשארו, רק צורת הבול הנושאת את דגל השחרור נשמרה לזכרון. (מתוך: קורות ראשון לציון, דוב חביב-לובמן וזרובבל חביב,1971) הבול עוצב על ידי האמנית גב' חווה סמואל.