הביל"ויים בראשון לציון

 

תמונה קבוצתית של הבילוייםהשנים תרמ"א-תרמ"ב, 1881-1882, היו שנים קשות ליהודי רוסיה. גל פרעות שטף את דרום רוסיה ואוקראינה – "סופות בנגב". רבים חיפשו להם מקלט מחוץ לרוסיה במדינות מתפתחות כמו אמריקה. אך היו גם כאלה אשר שמו פעמיהם לארץ ישראל ובקשו להקים בה בית חדש. באותה תקופה בה הגיעו לארץ ראשוני העלייה הראשונה אנשי חובבי ציון– בעלי משפחות, שומרי דת ומצוות, חלקם מבוססים וחלקם עניים – הגיעו גם צעירים חברי תנועת ביל"ו. תנועה זו נוסדה בחרקוב שבאוקראינה בשם דאבי"ו – "דבר אל בני ישראל ויסעו". אח"כ שינתה שמה לביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה". בראש התנועה עמד ישראל בלקינד. החברים באגודת ביל"ו היו בני נוער וסטודנטים רווקים, לא דתיים ובלתי מבוססים כלכלית. תנועת ביל"ו מנתה ברוסיה כחמש מאות חברים. בין השנים 1882-1903 עלו כחמישים מהם לארץ –ישראל.

ההגעה ארצה

קבוצת הביל"ויים הראשונה שמנתה כארבעה – עשר בחורים ובחורות, הגיעה לנמל יפו בי"ב בתמוז תרמ"ב (6 ביולי 1882), ובראשה ישראל בלקינד. בנמל יפו קיבל את פניהם זלמן דוד לבונטין, אשר סידר עבורם רשיונות ירידה אל החוף.

המעבר לראשון-לציון ותגובת אנשי המושבה

על אף העדויות הקשות של חברי ביל"ו בנוגע ליחס המשפיל והמדכא של הירש, מנהל מקוה ישראל, מסתבר שכתב לטובתם מכתב לברון רוטשילד, בו הוא משבח את עבודת הביל"ויים ומביע דאגה לגורלם. בתשובה לכך ציווה הברון רוטשילד לקלוט את הביל"ויים במושבה הצעירה ראשון לציון, בה יועסקו כפועלים ציבוריים ויהנו מתמיכתו. ישראל בלקינד בא בדברים עם זלמן דודו לבונטין – מראשי המושבה, בדבר רכישת אדמה בראשון לציון עבור הביל"ויים. בראשית חודש נובמבר 1882 הגיעו הביל"ויים לראשון לציון. לבונטין וסיעתו שמחו בבוא הביל"ויים למושבה משום שראו בהם כח צעיר ודינמי היכול לתרום רבות לקידום המושבה ולביסוסה. אך היו שהתנגדו לבוא הביל"ויים בשל היותם לא דתיים ובשל החשש שמא יגזלו את פרנסתם. ההתנגדות החריפה מצד אנשי ראשון-לציון, אילצה את הביל"ויים לחזור למקוה-ישראל. ב-27 בדצמבר 1882, בתיווכו של הירש, מנהל מקוה ישראל, שבו הביל"ויים לראשון לציון.

החיים במושבה

בראש הגבעה, במקום בו ניצב היום בית הכנסת הגדול, הוקם צריף עבור הביל"ויים. חציו שימש למגורים וחציו אורווה לסוסים. החיים בצריף היו קשים: חם בקיץ, קר בחורף, צפיפות ופרעושים לרוב. בראשית דרכם במושבה שימשו הביל"ויים כפועלים שכירים, והועסקו בעבודות ציבוריות כגון חפירת הבאר ונטיעת אילנות. קיצבת הברון לא הספיקה למחייתם. לא היתה להם זכות להביע דעה, לבחור או להיבחר לוועד המושבה. למרות התנאים הקשים היווה צריף הביל"ויים מרכז חברתי שוקק חיים גם לבני הנוער של המושבה ראשון-לציון. כעבור זמן שופרו תנאי חייהם במידת מה ונבנו עבורם מספר בתים.