גילנות

"גילנות": גיל הוא רק מספר / חנה בית הלחמי
שליחותנו ומשימתנו היא לספר לשוק התעסוקה ולכל מעסיק/ה פוטנציאל/ית, למה למעשה כדאי להם/ן, הכי כדאי להם/ן, להעסיק עובדות מעל גיל 40, 50 וגמלאיות.
את הניוזלטר הנוכחי, נקדיש ל"גילנות" – אפליית נשים וגברים מעל גיל 50 בשוק התעסוקה, ולדרכים לפתרונה.

החברה הישראלית, עתירת אפליות מסוגים שונים. אפליה עדתית, אתנית, מגזרית, מגדרית, ויש גם עוד אחת, שחוצה רוחבית את כל שדרות האוכלוסייה: אפליה על פי גיל. החל משנות הארבעים לחיינו, קשה לנו יותר למצוא עבודה. שיעור המובטלים והמובטלות מעל גיל 50, גבוה משמעותית מכל קבוצת גיל אחרת. זוהי אפליה שפוגעת בכולם, ובנשים יותר.

למה? כי בשל חלוקת העבודה המסורתית בתא המשפחתי, נשים משקיעות פחות לאורך חייהן בפיתוח מקצועי ובקריירה שלהן. אנחנו רוב בין העובדים/ות בחלקיות משרה (צריכות לאסוף בארבע את הילדים), ורבות מהנשים המובטלות לא רשומות ככאלו, אלא כעקרות בית. כשהילדים התבגרו, והתפנה לנו זמן לפתח קריירה, כולם כבר התקדמו, התברגו, התמקצעו, חסכו לפנסיה, ואנחנו מתחילות לכאורה מהתחלה. לא פשוט לנו להתחיל מחדש בעשור השישי לחיינו, והטעות הנפוצה היא לראות בנו Un Skilled Workers – עובדות ללא כישורים מקצועיים. למעשה, ניהול הבית והמשפחה לאורך השנים, לעיתים תוך תמרון בין תפקידנו האימהי לבין פרנסה, הוא ניהול מורכב הדורש פיתוח מיומנויות קריירה רבות: מנהיגות, סמכות, לוגיסטיקה, יישוב סכסוכים, יכולת התמדה, הבחנה בין עיקר לטפל, יזמות, יכולת ביצוע בתנאי לחץ, מיומנויות תקשורת מגוונות, יכולת קבלת החלטות, מיומנויות פוליטיות, נאמנות, יכולת אדמיניסטרטיבית, מיומנויות הדרכה, איפוק, יצירתיות ועוד.

מחד, יש יותר ויותר ארגונים שמכירים היום בערך המוסף העצום שבהעסקת נשים מעל גיל 40-50, ומאידך – שבוי רוב רובו של שוק העבודה בסטריאוטיפים מגדריים-גילניים המעמידים בפנינו חסמים לא רציונליים, ולכן לא פשוטים לפתרון.

כמו בכל תהליך של שינוי, שליחותנו ומשימתנו היא לספר לשוק התעסוקה ולכל מעסיק/ה פוטנציאל/ית, למה למעשה כדאי להם/ן, הכי כדאי להם/ן, להעסיק עובדות מעל גיל 40, 50 וגמלאיות.

כולם יצאו נשכרים מהעניין הזה: העובדת, המעסיק/ה והעסק. ראוי שנזכיר לעצמנו, שההשקעה שווה. תוחלת החיים עלתה, יש לנו עוד הרבה שנים להיות עובדות מועילות, בעלות תחושת משמעות ותרומה לעצמנו ולעולם, ולהתפרנס בכבוד. 

בחודש האחרון ערכה רשת נשים ראשון לציון מספר פעילויות הקשורות להתמודדות עם גילנות, כשבשיאן – נערך כנס רב משתתפות בנושא. אם אתן בגיל המתאים, או קרוהבות אליו, או מעסיקות ומעסיקים – זה הניוז לטר עבורכן/ם. ליא קיניג

 ליא קניג – על הבמה, בארוע "זה כן לגילי" שערכה רשת נשים ראשון לציון  

זה כן לגילי / תמר מור סלע
על ערב פתיחת שנת הפעילות של רשת נשית ראשל"צ, בהשתתפות השחקניות ליא קניג ואודיה קורן, הזמרת חני דינור והכוריאוגרפית גלית ליס, בהנחייתי
אל עבודתה מתייחסת ליא קניג כמו אל מלאכה שקמים אליה בכל מקום והולכים לקראתה, כמו אל פועלת תיאטרון אם תרצו, כמו סוסת עבודה אצילית ומלאת חיים. כששאלתי מה הדבר המאפשר לה את כל זה, או במילים אחרות "מהו הסוד" היא השיבה: "אהבה".

ערב הפתיחה השנתי שלנו, שהתקיים לפני כשבוע בהיכל התרבות,  עסק השנה בגיל השלישי.  לא בכדי בחרנו לקרוא לו "זה כן לגילי", שם שהוא שילוב של התרסה ושל הצהרה. בחרנו להבליט היבטים של הגיל השלישי שיש בהם השראה ואופטימיות תוך ידיעה שיש גם חלקים אחרים, מורכבים יותר. חלק נכבד מהנשים הפעילות בפורומים השונים שמפעילה "רשת נשית" הן נשים בגיל השלישי, והן מאיישות באופן בולט את רוב מערך המתנדבות של הפעילויות השונות שאותן יוזמת הרשת. זהו גיל שבו האישה כבר אינה מטופלת בילדים קטנים, ומתפנה לה זמן רב יותר לעשייה חברתית וקהילתית ולהתפתחות אישית .    אז מה אנחנו חשות ככל שנוקפות השנים? ככל שגילנו הולך ומתקדם? ככל שעולה בידי הזמן לחרוץ בנו את סימניו?  כיצד אנו מתהלכות בעולם בצילה של החרדה שהזקנה תקפוץ עלינו? מה מלמדת אותנו התרבות על משמעות הגיל עבור נשים? בערב הזה פגשנו את הגיל השלישי לא רק מזווית ההתקמטות, האובדן, הרפיון וההתכווצות, אלא מזווית של התחדשות, גמישות, חיוניות, רעננות, אהבה, אופק ותקווה.

במהלך הערב פגשנו את גלית ליס, כוראוגרפית, מורה ויוזמת סדנאות "גילה" בתנועה ואומנות הבמה לנשים בגיל הבוגר. גלית יצרה את המופע "גילה" שבו השתתפו בו נשים בגילאי 70-80 ללא רקע בריקוד. תהליך העבודה על המופע, שזכה להצלחה גדולה, תועד על ידי הבמאי עופר ינוב  שתיעד גם את חייהן הפרטיים של הנשים המשתתפות , ויצר ממנו את הסרט הדוקומנטרי "פלעטשקס" (שהם ה"מידלדלים" של הזרוע). הסרט הוקרן בפסטיבל דוקאביב 2011  והמופע עלה בהופעת בכורה בפסטיבל אישה והופיע על במות כמו סוזן דלל ובמקומות נוספים ברחבי הארץ.  גלית הקרינה קטעים מתוך הסרט, והדגישה את המוטו שמלווה אותה בעבודתה: אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לרקוד.

בהמשך הופיעה השחקנית סטנדאפיסטית אודיה קורן, שהיטיבה ללכוד בהומור נשכני וחד את הרגעים הקטנים, המצחיקים והכואבים של ההתבגרות, השתנות הגוף, מה קורה לזיכרון ואיך נראית זוגיות ארוכת שנים בין שני אנשים.

בחלקו השלישי של הערב עלתה לבמה השחקנית ליא קניג, זוכת פרס ישראל לתיאטרון, שלועגת לכל מה שמצפים מאישה בגילה להיות (בעוד חודש תחגוג את יום הולדת ה-86!).  ליא עובדת ללא הפסקה, משחקת בשלוש הצגות במקביל בתיאטרון "הבימה" , עורכת חזרות בשעות הבוקר, זוכרת ערמות של טקסטים בעל-פה ומגדלת כלבה שנוסעת איתה לכל הצגה. אחרי המונולוג שנתנה מתוך ההצגה "משהו טוב" (שעיקרו מיניות של אישה מזדקנת) היא הדגימה על הבמה כיצד היא מתכופפת ברגליים ישרות ונוגעת עם כפות ידיה בריצפה.

אל עבודתה מתייחסת ליא קניג כמו אל מלאכה שקמים אליה בכל מקום והולכים לקראתה, כמו אל פועלת תיאטרון אם תרצו, כמו סוסת עבודה אצילית ומלאת חיים. כששאלתי מה הדבר המאפשר לה את כל זה, או במילים אחרות "מהו הסוד" היא השיבה: "אהבה.  אהבה למה שאני עושה, למקצוע שלי, אהבה לקהל, האהבה שאני מקבלת מן הקהל בהצגות ומן האנשים ברחוב. זה הכוח המניע." כששאלתי אותה על השפעותיה של הזיקנה ועל האותות שנותן בה הגיל היא אמרה שכל שנה של התבגרות רק מוסיפה לעומק ולאיכות שהיא מביאה אל תוך הדמויות שאותן היא מגלמת , ומעמיקה את ההבנה שהיא מבינה אותן.   מעבר לזה, היא מעדיפה להדחיק את כל מה שמספרים על הגיל ועל הזיקנה. היא לא מתעסקת בה, למרות שהיא נשאלת על זה לא מעט. היא מעדיפה לקום בבוקר ולהמשיך את חייה כמו שהיא יודעת ואוהבת.  העובדה שהיא הפכה לסוג של אייקון של אנטי-אייג'ינג, היא ממש לא משהו שהתכוונה אליו.  לסיום היא אמרה: "החל משלב מסוים החברה מצפה ממך ללכת בשביל הזיקנה, אבל את ממש לא חייבת לבחור בו".

את הערב ליוותה בשיריה הזמרת חני דינור.

 סרטונים:

נשים רוקדות, בכל גיל: https://www.facebook.com/GrupoFisio/videos/1002273799795381/

גם עולם הפרסום יכול להתייחס אלינו בכבוד בכל גיל, אם הם רק רוצים:

https://www.youtube.com/watch?v=vilUhBhNnQc&list=PLGoeLaSO-ubDAbEzvZh3sQfct9aQrj0hb