יקירי העיר ואזרחי כבוד

שנת קבלת האות  
תיאור

​​בת למשפחת משכילים, נולדה ברוסיה ובוגרת גימנסיה באודסה. 

עלתה עם בעלה, יוסף פיינברג, לארץ, בשנת התרמ"ב, 1882, ויחד אתו נמנית עם מייסדי ראשון לציון. 

כשנשלח בעלה מטעם המושבה לאירופה, להשיג תמיכה כספית הכרחית, עודדה אותו וקיבלה על עצמה להתמודד לבדה עם הטיפול בשני ילדיהם הרכים ועם קשיי החיים. וכך אמרה לו: "אין דבר, אינני יחידה הסובלת על אדמת "ראשון" שלנו. גורלם של כל חברי יהיה גם גורלי וגורל ילדינו. סע! אפשר שיעלה בידך להציל את המושבה היקרה".

אחרי שובו מהשליחות עבדה יחד עמו בעבודה הקשה ברפת ובמחלבה שהקימו. ובלילות, משהיה ביתם למרכז רוחני של בני המושבה, ליוותה את התכנסויותיהם בנגינה על פסנתר ובשירה וניצחה על מקהלת השרים. 

ברטה פיינברג (בכינויה ברטיושה) הייתה גם ראש המדברים והמתווכחים בעניין המאבק בפקידי הברון. משהוצע לגרש את הפקיד מן המושבה, הגנה בכל כוחה על ההצעה. "הברון והעולם היהודי מחויבים לדעת, כי באנו הנה על-מנת לבנות ולהיות אנשים חפשיים!" (משה סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך א', עמוד 217). 

לעומת זאת, משסירב בעלה, יוסף פיינברג, להיענות לפקודת הגירוש, שיצאה מטעם הברון כלפיו וכלפי משפחתו, הייתה זו היא שהציעה לו להיכנע בהעדיפה את טובת הכלל על טובתם הפרטית: "גדול אסוננו", אבל עלינו לקבל את הדין. פן יורע למושבה בגללנו. ופן יפנה הברון, חלילה, עורף ליישוב כולו, והיה עמלך לשווא ופרי ניצחונך בפריס יאבד" (שם). 

יחד אתו ועם ילדיהם עברו ללוד ובהמשך, ליפו. 

משנפטר יוסף בעלה, נותרה עם ילדיהם הקטנים ללא אמצעי קיום ועזבה למצרים, שם היה בנם הבכור לרופא של חוואי עשיר. בכפר הקטן, מינת אל-אמח שבדלתא של הנילוס, גידלה את ילדיה. 

בשנת התרפ"ז, 1927, חזרה לארץ, ואת שנותיה האחרונות עשתה בירושלים בבית דורה בלוך, ביתה הצעירה (לימים, היתה דורה בין הנספים בחטיפת המטוס לאנטבה).​ 

הובאה לקבורה בהר הזיתים. 

תמונה
ברטה פיינברג
סוג האות נשים בולטות
קבצים מצורפים
ברטה פיינברג
סוג האות:נשים בולטות

​​בת למשפחת משכילים, נולדה ברוסיה ובוגרת גימנסיה באודסה. 

עלתה עם בעלה, יוסף פיינברג, לארץ, בשנת התרמ"ב, 1882, ויחד אתו נמנית עם מייסדי ראשון לציון. 

כשנשלח בעלה מטעם המושבה לאירופה, להשיג תמיכה כספית הכרחית, עודדה אותו וקיבלה על עצמה להתמודד לבדה עם הטיפול בשני ילדיהם הרכים ועם קשיי החיים. וכך אמרה לו: "אין דבר, אינני יחידה הסובלת על אדמת "ראשון" שלנו. גורלם של כל חברי יהיה גם גורלי וגורל ילדינו. סע! אפשר שיעלה בידך להציל את המושבה היקרה".

אחרי שובו מהשליחות עבדה יחד עמו בעבודה הקשה ברפת ובמחלבה שהקימו. ובלילות, משהיה ביתם למרכז רוחני של בני המושבה, ליוותה את התכנסויותיהם בנגינה על פסנתר ובשירה וניצחה על מקהלת השרים. 

ברטה פיינברג (בכינויה ברטיושה) הייתה גם ראש המדברים והמתווכחים בעניין המאבק בפקידי הברון. משהוצע לגרש את הפקיד מן המושבה, הגנה בכל כוחה על ההצעה. "הברון והעולם היהודי מחויבים לדעת, כי באנו הנה על-מנת לבנות ולהיות אנשים חפשיים!" (משה סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך א', עמוד 217). 

לעומת זאת, משסירב בעלה, יוסף פיינברג, להיענות לפקודת הגירוש, שיצאה מטעם הברון כלפיו וכלפי משפחתו, הייתה זו היא שהציעה לו להיכנע בהעדיפה את טובת הכלל על טובתם הפרטית: "גדול אסוננו", אבל עלינו לקבל את הדין. פן יורע למושבה בגללנו. ופן יפנה הברון, חלילה, עורף ליישוב כולו, והיה עמלך לשווא ופרי ניצחונך בפריס יאבד" (שם). 

יחד אתו ועם ילדיהם עברו ללוד ובהמשך, ליפו. 

משנפטר יוסף בעלה, נותרה עם ילדיהם הקטנים ללא אמצעי קיום ועזבה למצרים, שם היה בנם הבכור לרופא של חוואי עשיר. בכפר הקטן, מינת אל-אמח שבדלתא של הנילוס, גידלה את ילדיה. 

בשנת התרפ"ז, 1927, חזרה לארץ, ואת שנותיה האחרונות עשתה בירושלים בבית דורה בלוך, ביתה הצעירה (לימים, היתה דורה בין הנספים בחטיפת המטוס לאנטבה).​ 

הובאה לקבורה בהר הזיתים.