יקירי העיר ואזרחי כבוד

שנת קבלת האות  
תיאור

​​ילידת ראשון לציון, מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית ומחתרת האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) במצרים, פעילה בארגון נשי חרות וחברת מועצת העיר תל אביב מטעם תנועת החרות, ממקימי ענף האריגה בארץ.

נולדה בראשון לציון, ולמדה בבית הספר העממי חביב. 

בגיל 15 נשלחה לאלכסנדריה להירפא ממחלת המלריה, ולמדה לימודים תיכוניים בפנימייה לבנות. 

בשנת התרפ"ב, 1922 ,חזרה לראשון לציון, ושנתיים לאחר מכן נסעה ללונדון במטרה ללמוד עריכת דין, אך נאלצה לחזור מבלי להגשים את מטרתה. 

בשנת התרפ"ז, 1927, נענתה לפניית הרב הראשי של אלכסנדרייה לבוא ולנהל מסחרית את הירחון היהודי "הראי של היהדות". 

בהמשך, השתלבה שם במכירת ביטוחי חיים לעשירים היהודים מטעם סוכנות הביטוח "יהודה", של הקולונל פטרסון, שעמד בראש הגדודים העבריים של ז'בוטינסקי. 

במקביל, הפיצה בהתנדבות במצרים את ספרו של פרופסור נתניהו, שעסק באישים יהודים לאומיים- ספר שכתב מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. היא ראתה בכך סיוע להפצת השפה העברית והציונות. 

בשנת התר"צ, 1930, חזרה לראשון לציון, ובשנה שלאחר מכן למדה בפריז עיצוב אופנה וגזירה. 

משחזרה לתל אביב (התרצ"ב, 1932), פתחה את סלון "מיא" לתפירה עילית, שבו נתפרו מוצרי אופנה מובחרים בידי תופרות שעלו לארץ מאירופה. 

היא יזמה עבור עולות חדשות קורס אריגת בדי ריפוד, ולשם כך הביאה נולים מדמשק וממצרים, נפגשה עם הבדואים בנגב, ורכשה מהם חוטי צמר מקוריים. את בדי הריפוד מכרה לאדריכלים ולמעצבי פנים ובכך, למעשה, הקימה מפעל אריגה זעיר, שסיפק עבודה לעולים חסרי תעסוקה, ונמנתה עם הראשונות בארץ שסללו את דרכו של ענף האריגה.

בשנת התרצ"ו, 1936, נישאה ועזבה עם בעלה לקהיר, שם נעשתה פעילה בתנועה הרוויזיוניסטית. 

בתקופת מלחמת העולם השנייה התנדבה במסגרת הצלב האדום הבריטי לעבודה בבתי החולים בקהיר, שבהם אושפזו חיילי הארץ הפצועים, ששירתו בצבא הבריטי. היא אף אירחה בביתה את המאושפזים היהודיים האחרים. 

במקביל, פעלה בהתנדבות ובחשאי למען האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) במצרים, וארגנה משלוחי נשק ותרופות למפקדה בארץ. 

בתקופת הסזון נעצרה וישבה בכלא במשך 6 חודשים, שם שבתה רעב ונזקקה לאישפוז. עם תום המלחמה זכתה לחנינה, והוגלתה לאוסטרליה (התש"ו, 1946). 

עם קום המדינה, חזרה לארץ, לראשון לציון, הקימה מתפרה גדולה, שסיפקה תלבושות לצה"ל (צבא ההגנה לישראל) ולגופים ציבוריים אחרים, והעסיקה עולות חדשות רבות. 

במסגרת פעילותה הציבורית, הצטרפה לארגון נשי חרות, והייתה פעילה בהקמה ובניהול גני ילדים ומעונות יום. 

בשנים 1964-1965 כיהנה כחברת מועצת עיריית תל אביב מטעם תנועת החרות, ועסקה בקליטת עלייה ובטיפול במשפחות במצוקה, כולל משפחות הפצועים והחללים במלחמת ששת הימים. 

פרסמה שני ספרים: "ילדות בראשון לציון" ו "קמטי דאגה". 

בשנת תשל"ו, 1986, זכתה בתואר יקירת תל אביב.

תמונה
ליפשה ז'מסון
סוג האות נשים בולטות
קבצים מצורפים
ליפשה ז'מסון
סוג האות:נשים בולטות

​​ילידת ראשון לציון, מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית ומחתרת האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) במצרים, פעילה בארגון נשי חרות וחברת מועצת העיר תל אביב מטעם תנועת החרות, ממקימי ענף האריגה בארץ.

נולדה בראשון לציון, ולמדה בבית הספר העממי חביב. 

בגיל 15 נשלחה לאלכסנדריה להירפא ממחלת המלריה, ולמדה לימודים תיכוניים בפנימייה לבנות. 

בשנת התרפ"ב, 1922 ,חזרה לראשון לציון, ושנתיים לאחר מכן נסעה ללונדון במטרה ללמוד עריכת דין, אך נאלצה לחזור מבלי להגשים את מטרתה. 

בשנת התרפ"ז, 1927, נענתה לפניית הרב הראשי של אלכסנדרייה לבוא ולנהל מסחרית את הירחון היהודי "הראי של היהדות". 

בהמשך, השתלבה שם במכירת ביטוחי חיים לעשירים היהודים מטעם סוכנות הביטוח "יהודה", של הקולונל פטרסון, שעמד בראש הגדודים העבריים של ז'בוטינסקי. 

במקביל, הפיצה בהתנדבות במצרים את ספרו של פרופסור נתניהו, שעסק באישים יהודים לאומיים- ספר שכתב מטעם התנועה הרוויזיוניסטית. היא ראתה בכך סיוע להפצת השפה העברית והציונות. 

בשנת התר"צ, 1930, חזרה לראשון לציון, ובשנה שלאחר מכן למדה בפריז עיצוב אופנה וגזירה. 

משחזרה לתל אביב (התרצ"ב, 1932), פתחה את סלון "מיא" לתפירה עילית, שבו נתפרו מוצרי אופנה מובחרים בידי תופרות שעלו לארץ מאירופה. 

היא יזמה עבור עולות חדשות קורס אריגת בדי ריפוד, ולשם כך הביאה נולים מדמשק וממצרים, נפגשה עם הבדואים בנגב, ורכשה מהם חוטי צמר מקוריים. את בדי הריפוד מכרה לאדריכלים ולמעצבי פנים ובכך, למעשה, הקימה מפעל אריגה זעיר, שסיפק עבודה לעולים חסרי תעסוקה, ונמנתה עם הראשונות בארץ שסללו את דרכו של ענף האריגה.

בשנת התרצ"ו, 1936, נישאה ועזבה עם בעלה לקהיר, שם נעשתה פעילה בתנועה הרוויזיוניסטית. 

בתקופת מלחמת העולם השנייה התנדבה במסגרת הצלב האדום הבריטי לעבודה בבתי החולים בקהיר, שבהם אושפזו חיילי הארץ הפצועים, ששירתו בצבא הבריטי. היא אף אירחה בביתה את המאושפזים היהודיים האחרים. 

במקביל, פעלה בהתנדבות ובחשאי למען האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) במצרים, וארגנה משלוחי נשק ותרופות למפקדה בארץ. 

בתקופת הסזון נעצרה וישבה בכלא במשך 6 חודשים, שם שבתה רעב ונזקקה לאישפוז. עם תום המלחמה זכתה לחנינה, והוגלתה לאוסטרליה (התש"ו, 1946). 

עם קום המדינה, חזרה לארץ, לראשון לציון, הקימה מתפרה גדולה, שסיפקה תלבושות לצה"ל (צבא ההגנה לישראל) ולגופים ציבוריים אחרים, והעסיקה עולות חדשות רבות. 

במסגרת פעילותה הציבורית, הצטרפה לארגון נשי חרות, והייתה פעילה בהקמה ובניהול גני ילדים ומעונות יום. 

בשנים 1964-1965 כיהנה כחברת מועצת עיריית תל אביב מטעם תנועת החרות, ועסקה בקליטת עלייה ובטיפול במשפחות במצוקה, כולל משפחות הפצועים והחללים במלחמת ששת הימים. 

פרסמה שני ספרים: "ילדות בראשון לציון" ו "קמטי דאגה". 

בשנת תשל"ו, 1986, זכתה בתואר יקירת תל אביב.