יקירי העיר ואזרחי כבוד

שנת קבלת האות  
תיאור

​​​​ראש העיר הראשונה בארץ

קורות חיים

נולדה ברוסיה. למדה בגימנסיה ובקונסרבטוריון באודסה. 

כילדה קטנה נהגה להאזין להרצאות בנושאי ארץ ישראל, שנשא אחיה באוזני בני נוער, וכבר אז טיפחה את חלום העלייה לארץ. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה, מיד כשהתאפשרה היציאה מרוסיה, עזבה בדרכה לארץ. 

בשלהי שנת 1923 ,הגיעה לתל אביב, ושנה לאחר מכן נישאה למיכאל לוין בראשון לציון. 

מאז ועד ליומה האחרון, הקדישה את כל חייה לפעילות ציבורית, והיתה שותפה בכל מערכות ההתנדבות בארץ. 

​את פעילותה הציבורית החלה בויצו בשנת 1925. 

היא כיהנה במשך עשרות שנים כיושבת ראש ויצו בראשון לציון, כיושבת ראש הנהלת ויצו בארץ וכחברה בהנהלת ויצו העולמית. 

במסגרת זו, הקדישה מאמצים מיוחדים לטיפול בעולים חדשים, דאגה לקצר הליכים ביורוקרטיים ולסדר להם עבודה, הקימה מכספה הפרטי קרן להלוואות לעולים וחתמה להם ערבויות אישיות. 

​במשך שנים רבות, ועד שנות השמונים לחייה, נהגה להגיע בכוחות עצמה לכל ריכוזי העולים בארץ כדי לטפל בהם. 

ביתה נודע כבית פתוח לכל חוגי האוכלוסייה, עולים חדשים כוותיקים. 


בשנותיה הראשונות במושבה, היתה חברה בהסתדרות נשים ציוניות, שנוסדה אז בראשון לציון, וכיהנה בה כיושבת ראש. 

בשנת 1936, משהונחה אבן הפינה למוזיאון רוטשילד, שעמד לקום במושבה, חתמה על מגילת היסוד בשם הסתדרות הנשים. באותן שנים, נהגה לסייע באופן פעיל לבעלה, מיכאל לוין, שכיהן באותה תקופה כמפקד ההגנה במושבה. 

בתקופת מלחמת העולם השנייה, התגייסה לצבא הבריטי, לחיל העזר של נשים - S.T.A . היא שירתה 4 שנים בארץ ישראל ובמצרים, הגיעה לדרגת לוטננט (סגן), ואת זמנה שם הקדישה, בין השאר, לטיפול בחיילות הארץ ישראליות. כינויה בפיהן: אם החיילות העבריות.


אחרי השחרור עסקה בשיקום החיילות והחיילים המשוחררים, במסגרת לשכת השחרור שהוקמה על ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. 

בזכות פעילותה המבורכת, זכתה בעיטור גור אריה. העיטור, שניתן על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים, הוענק לה על ידי רב אלוף חיים לסקוב שכיהן כיושב ראש האיגוד. 

ב -4.5.48 , מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה, והיא בת 50, התגייסה לצה"ל ונשאה את פנקס השירות מספר 1 של חיל הנשים. 

בזמן מלחמת השחרור שימשה קצינת גיוס ראשית לנשים בדרגת רב סרן. 

אחרי המלחמה ועד לשחרורה כעבור שנתיים, כקצינת המטה הכללי, הייתה ממונה על קציני העיר בארץ ועל הטיפול בבעיות החייל כפרט. 

בסוף שירותה הקימה בית תרבות ובידור באחד מבסיסי האימונים של הצבא,  בסיס זה שימש דגם שלפיו נבנו מוסדות דומים בבסיסים צבאיים נוספים. 

לאחר שירותה בצה"ל, חזרה ופעלה למען החיילים המשוחררים ובייחוד לשיקומם של נפגעי הקרבות. 

נמנתה על מייסדי איגוד החיילים המשוחררים מצה"ל ולקחה חלק בכל המוסדות המרכזיים של האיגוד. 

כיהנה כחברת הנהלה של הוועד הארצי למען החייל, שמטעמו טיפלה בהיאחזויות הנח"ל עם דגש מיוחד על שיפור תנאי השירות של החיילות והחיילים. 

במשך שנים ועד לימיה האחרונים, עברה מהיאחזות להיאחזות, דאגה לשיפור המזון המוגש לחיילים ואף גייסה את עזרת ויצ"ו לשם כך. החיילות נשלחו לקורסים לבישול בוויצ"ו ותרומות של מזון הועברו למחסני היחידות. 

לימים, זכתה בתואר עמית כבוד לכל ימי חייה של הוועד למען החייל. 

לאורך עשרות שנים, נמנתה עם מטה היערכות המשק לשעת חירום (מל"ח). 

בראשון לציון נבחרה 6 פעמים כחברת מועצה וכחברת עירייה. כבר בסוף שנות ה-30 כיהנה כראש מחלקת החינוך של המועצה המקומית, ופעלה למען פיתוח מוסדות החינוך והחזקת מועדונים לנוער. נוסף על חינוך, החזיקה בידיה את תיקי הבריאות והרווחה במועצה.


ראש העיר ראשון לציון 

חנה לוין כיהנה בראש העיר מ-1956 ועד 1960.  

היא היתה האישה הראשונה והיחידה בארץ שכיהנה כראש עיר עד לבחירות שנערכו בשנת 1998.

בתקופתה נסלל הכביש המחבר את העיר לשפת הים, במטרה לפתח את החולות; הוקם השירות הפסיכולוגי העירוני; היא יזמה את מפעל ההזנה והגשת כוס קקאו לילדי בתי הספר, מתוך הנחה שרבים מן הילדים אינם ניזונים כראוי ושילדים רעבים אינם מסוגלים ללמוד; פתחה, לראשונה במושבה, מועדוני נוער; הקימה קונסרבטוריון עירוני ללימודי נגינה, הקצתה אדמה להקמת בית אבות לגמלאי צה"ל וליוצאי הצבא הבריטי והבריגדה; 

עיקר דאגתה כראש העיר הוקדשה לחינוך, שלדעתה חייב לקבל את מקומו בראש סדר העדיפויות הלאומי. כמי שנאה דורש נאה מקיים, הקדישה כספים פרטיים רבים משלה עבור מלגות לתלמידים ולסטודנטים נזקקים, ותרמה סכום כסף גדול להקמת בית ויצ"ו בראשון לציון. הבית משמש מועדון ויצ"ו ומועדון לילדים ונקרא על שם חנה ומיכאל לוין; 

דאגה לתקצב את החינוך העצמאי, ויזמה את העברתו של בית הפקידות מפיק"א (חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) לידי העירייה. לשם כך השיגה את הסכמתו של יעקב שפירא, מנהל היקב, שהבית הוענק לו על ידי הברון רוטשילד כאות הוקרה וידידות. 

חנה לוין הועידה את קומתו התחתונה של הבית עבור "יד לבנים", ואילו בקומה השנייה התחייבה בפני שפירא להקים את מוזיאון הגפן והיין. במשך כל השנים שחלפו מאז, לא חדלו ניסיונותיה להגשים את ההבטחה הזאת, והיא לא השלימה עם כישלונה בעניין זה. 

בהמשך, במשך שנים רבות, הייתה חברה במועצה הציבורית לתכנון ובנייה וברשות פס"ח (פינוי, סעד, חללים בעת חירום); התנדבה לעזור בבסיסי צה"ל ולהרצות בפני חיילים, ונהגה לבקר בבית הכלא לאסירות חיילות ולהרצות להן בניסיון להחדיר לליבן את אהבת עם ישראל וארץ ישראל.

במשך כל שנותיה המאוחרות, המשיכה לסייע באופן אישי לעולים חדשים וללוותם עד לקליטתם המוצלחת.  

בבית חנה ומיכאל לוין נערכו במשך שנים ערבי קריאה, וזכורה במיוחד קריאתו הנאה של שמחה חודורוב בכתבי שלום עליכם.

בשנת תשמ"ד, 1984 ,נבחרה חנה לוין להדליק משואה בטקס פתיחת חגיגות העצמאות בהר הרצל בירושלים, כאות הוקרה על פעילותה הציבורית והאישית הענפה. 

חנה לוין הייתה אשת עקרונות: יושר אישי, אהבת העם והארץ, קדושת המשפחה. היושר האישי ואהבת העם והארץ באו לביטוי בעשרות שנים של התנדבות ותתרומה לציבור וליחידים, ושל סירוב עקבי ותקיף לקבל כספי ציבור, גם לא כהחזר הוצאות.

אשר לקדושת המשפחה, לאחר פטירת בעלה, מיכאל לוין, הקדישה חנה לוין חשוכת הילדים את ימי הזיכרון לבעלה למפגשים של המשפחה המורחבת, במטרה לשמור על אחדות המשפחה, תפקיד שלקחה על עצמה עוד שנים רבות קודם לכן כשנפטר חמיה, אשר לוין, ראש המשפחה.

תמונה
חנה לוין
סוג האות נשים בולטות
קבצים מצורפים
חנה לוין
סוג האות:נשים בולטות

​​​​ראש העיר הראשונה בארץ

קורות חיים

נולדה ברוסיה. למדה בגימנסיה ובקונסרבטוריון באודסה. 

כילדה קטנה נהגה להאזין להרצאות בנושאי ארץ ישראל, שנשא אחיה באוזני בני נוער, וכבר אז טיפחה את חלום העלייה לארץ. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה, מיד כשהתאפשרה היציאה מרוסיה, עזבה בדרכה לארץ. 

בשלהי שנת 1923 ,הגיעה לתל אביב, ושנה לאחר מכן נישאה למיכאל לוין בראשון לציון. 

מאז ועד ליומה האחרון, הקדישה את כל חייה לפעילות ציבורית, והיתה שותפה בכל מערכות ההתנדבות בארץ. 

​את פעילותה הציבורית החלה בויצו בשנת 1925. 

היא כיהנה במשך עשרות שנים כיושבת ראש ויצו בראשון לציון, כיושבת ראש הנהלת ויצו בארץ וכחברה בהנהלת ויצו העולמית. 

במסגרת זו, הקדישה מאמצים מיוחדים לטיפול בעולים חדשים, דאגה לקצר הליכים ביורוקרטיים ולסדר להם עבודה, הקימה מכספה הפרטי קרן להלוואות לעולים וחתמה להם ערבויות אישיות. 

​במשך שנים רבות, ועד שנות השמונים לחייה, נהגה להגיע בכוחות עצמה לכל ריכוזי העולים בארץ כדי לטפל בהם. 

ביתה נודע כבית פתוח לכל חוגי האוכלוסייה, עולים חדשים כוותיקים. 


בשנותיה הראשונות במושבה, היתה חברה בהסתדרות נשים ציוניות, שנוסדה אז בראשון לציון, וכיהנה בה כיושבת ראש. 

בשנת 1936, משהונחה אבן הפינה למוזיאון רוטשילד, שעמד לקום במושבה, חתמה על מגילת היסוד בשם הסתדרות הנשים. באותן שנים, נהגה לסייע באופן פעיל לבעלה, מיכאל לוין, שכיהן באותה תקופה כמפקד ההגנה במושבה. 

בתקופת מלחמת העולם השנייה, התגייסה לצבא הבריטי, לחיל העזר של נשים - S.T.A . היא שירתה 4 שנים בארץ ישראל ובמצרים, הגיעה לדרגת לוטננט (סגן), ואת זמנה שם הקדישה, בין השאר, לטיפול בחיילות הארץ ישראליות. כינויה בפיהן: אם החיילות העבריות.


אחרי השחרור עסקה בשיקום החיילות והחיילים המשוחררים, במסגרת לשכת השחרור שהוקמה על ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. 

בזכות פעילותה המבורכת, זכתה בעיטור גור אריה. העיטור, שניתן על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים, הוענק לה על ידי רב אלוף חיים לסקוב שכיהן כיושב ראש האיגוד. 

ב -4.5.48 , מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה, והיא בת 50, התגייסה לצה"ל ונשאה את פנקס השירות מספר 1 של חיל הנשים. 

בזמן מלחמת השחרור שימשה קצינת גיוס ראשית לנשים בדרגת רב סרן. 

אחרי המלחמה ועד לשחרורה כעבור שנתיים, כקצינת המטה הכללי, הייתה ממונה על קציני העיר בארץ ועל הטיפול בבעיות החייל כפרט. 

בסוף שירותה הקימה בית תרבות ובידור באחד מבסיסי האימונים של הצבא,  בסיס זה שימש דגם שלפיו נבנו מוסדות דומים בבסיסים צבאיים נוספים. 

לאחר שירותה בצה"ל, חזרה ופעלה למען החיילים המשוחררים ובייחוד לשיקומם של נפגעי הקרבות. 

נמנתה על מייסדי איגוד החיילים המשוחררים מצה"ל ולקחה חלק בכל המוסדות המרכזיים של האיגוד. 

כיהנה כחברת הנהלה של הוועד הארצי למען החייל, שמטעמו טיפלה בהיאחזויות הנח"ל עם דגש מיוחד על שיפור תנאי השירות של החיילות והחיילים. 

במשך שנים ועד לימיה האחרונים, עברה מהיאחזות להיאחזות, דאגה לשיפור המזון המוגש לחיילים ואף גייסה את עזרת ויצ"ו לשם כך. החיילות נשלחו לקורסים לבישול בוויצ"ו ותרומות של מזון הועברו למחסני היחידות. 

לימים, זכתה בתואר עמית כבוד לכל ימי חייה של הוועד למען החייל. 

לאורך עשרות שנים, נמנתה עם מטה היערכות המשק לשעת חירום (מל"ח). 

בראשון לציון נבחרה 6 פעמים כחברת מועצה וכחברת עירייה. כבר בסוף שנות ה-30 כיהנה כראש מחלקת החינוך של המועצה המקומית, ופעלה למען פיתוח מוסדות החינוך והחזקת מועדונים לנוער. נוסף על חינוך, החזיקה בידיה את תיקי הבריאות והרווחה במועצה.


ראש העיר ראשון לציון 

חנה לוין כיהנה בראש העיר מ-1956 ועד 1960.  

היא היתה האישה הראשונה והיחידה בארץ שכיהנה כראש עיר עד לבחירות שנערכו בשנת 1998.

בתקופתה נסלל הכביש המחבר את העיר לשפת הים, במטרה לפתח את החולות; הוקם השירות הפסיכולוגי העירוני; היא יזמה את מפעל ההזנה והגשת כוס קקאו לילדי בתי הספר, מתוך הנחה שרבים מן הילדים אינם ניזונים כראוי ושילדים רעבים אינם מסוגלים ללמוד; פתחה, לראשונה במושבה, מועדוני נוער; הקימה קונסרבטוריון עירוני ללימודי נגינה, הקצתה אדמה להקמת בית אבות לגמלאי צה"ל וליוצאי הצבא הבריטי והבריגדה; 

עיקר דאגתה כראש העיר הוקדשה לחינוך, שלדעתה חייב לקבל את מקומו בראש סדר העדיפויות הלאומי. כמי שנאה דורש נאה מקיים, הקדישה כספים פרטיים רבים משלה עבור מלגות לתלמידים ולסטודנטים נזקקים, ותרמה סכום כסף גדול להקמת בית ויצ"ו בראשון לציון. הבית משמש מועדון ויצ"ו ומועדון לילדים ונקרא על שם חנה ומיכאל לוין; 

דאגה לתקצב את החינוך העצמאי, ויזמה את העברתו של בית הפקידות מפיק"א (חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל) לידי העירייה. לשם כך השיגה את הסכמתו של יעקב שפירא, מנהל היקב, שהבית הוענק לו על ידי הברון רוטשילד כאות הוקרה וידידות. 

חנה לוין הועידה את קומתו התחתונה של הבית עבור "יד לבנים", ואילו בקומה השנייה התחייבה בפני שפירא להקים את מוזיאון הגפן והיין. במשך כל השנים שחלפו מאז, לא חדלו ניסיונותיה להגשים את ההבטחה הזאת, והיא לא השלימה עם כישלונה בעניין זה. 

בהמשך, במשך שנים רבות, הייתה חברה במועצה הציבורית לתכנון ובנייה וברשות פס"ח (פינוי, סעד, חללים בעת חירום); התנדבה לעזור בבסיסי צה"ל ולהרצות בפני חיילים, ונהגה לבקר בבית הכלא לאסירות חיילות ולהרצות להן בניסיון להחדיר לליבן את אהבת עם ישראל וארץ ישראל.

במשך כל שנותיה המאוחרות, המשיכה לסייע באופן אישי לעולים חדשים וללוותם עד לקליטתם המוצלחת.  

בבית חנה ומיכאל לוין נערכו במשך שנים ערבי קריאה, וזכורה במיוחד קריאתו הנאה של שמחה חודורוב בכתבי שלום עליכם.

בשנת תשמ"ד, 1984 ,נבחרה חנה לוין להדליק משואה בטקס פתיחת חגיגות העצמאות בהר הרצל בירושלים, כאות הוקרה על פעילותה הציבורית והאישית הענפה. 

חנה לוין הייתה אשת עקרונות: יושר אישי, אהבת העם והארץ, קדושת המשפחה. היושר האישי ואהבת העם והארץ באו לביטוי בעשרות שנים של התנדבות ותתרומה לציבור וליחידים, ושל סירוב עקבי ותקיף לקבל כספי ציבור, גם לא כהחזר הוצאות.

אשר לקדושת המשפחה, לאחר פטירת בעלה, מיכאל לוין, הקדישה חנה לוין חשוכת הילדים את ימי הזיכרון לבעלה למפגשים של המשפחה המורחבת, במטרה לשמור על אחדות המשפחה, תפקיד שלקחה על עצמה עוד שנים רבות קודם לכן כשנפטר חמיה, אשר לוין, ראש המשפחה.