הפעל נגישות לקוראי מסךנגישותדלג לתוכן מרכזי
 

הביל"ויים

​​​​הביל"ויים ברא​שון לציון

השנים תרמ"א עד תרמ"ב, 1881 עד 1882, היו שנים קשות ליהודי רוסיה. גל פרעות, שקיבל את הכינוי "סופות בנגב",  שטף את דרום רוסיה ואוקראינה. רבים חיפשו להם מקלט מחוץ לרוסיה במדינות מתפתחות כמו ארצות הברית. אך היו גם כאלה אשר שמו פעמיהם לארץ ישראל וביקשו להקים בה בית חדש. תקופה זו התאפיינה במספר תנועות עלייה לארץ ישראל- העלייה הראשונה, אנשי חובבי ציון, שהיו בעיקרם בעלי משפחות, שומרי דת ומצוות, חלקם מבוססים וחלקם עניים, לצד תנועת ביל"ו. תנועה זו נוסדה בחרקוב שבאוקראינה בשם דאבי"ו – "דבר אל בני ישראל ויסעו". מאוחר יותר שינתה התנועה את שמה לביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה". בראש התנועה עמד ישראל בלקינד. החברים באגודת ביל"ו היו בני נוער וסטודנטים רווקים, לא דתיים ובלתי מבוססים כלכלית. ברוסיה מנתה תנועת ביל"ו כ- 500 חברים. בין השנים 1882 עד 1903 עלו כ- 50 מהם לארץ ישראל.

ההג​עה ארצה

קבוצת הביל"ויים הראשונה, אשר מנתה כ- 14 בחורים ובחורות, הגיעה לנמל יפו בי"ב בתמוז תרמ"ב (6 ביולי 1882), ובראשה ישראל בלקינד. בנמל יפו קיבל את פניהם זלמן דוד לבונטין, אשר ארגן עבורם רשיונות ירידה אל החוף.

המעבר לראשון לציון ו​​תגובת אנשי המושבה

על אף העדויות הקשות של חברי ביל"ו בנוגע ליחס המשפיל והמדכא של הירש, מנהל מקוה ישראל, מסתבר שכתב לטובתם מכתב לברון רוטשילד, בו הוא משבח את עבודת הביל"ויים ומביע דאגה לגורלם. בתשובה לכך ציווה הברון רוטשילד לקלוט את הביל"ויים במושבה הצעירה ראשון לציון, בה יועסקו כפועלים ציבוריים ויהנו מתמיכתו. ישראל בלקינד בא בדברים עם זלמן דודו לבונטין, מראשי המושבה, בדבר רכישת אדמה בראשון לציון עבור הביל"ויים. בראשית חודש נובמבר 1882 הגיעו הביל"ויים לראשון לציון. לבונטין וסיעתו שמחו בבוא הביל"ויים למושבה משום שראו בהם כח צעיר ודינמי היכול לתרום רבות לקידום המושבה ולביסוסה. אך היו במושבה כאלה שהתנגדו לבוא הביל"ויים, בשל היותם לא דתיים ובשל החשש שמא יגזלו את פרנסתם. ההתנגדות החריפה מצד אנשי ראשון לציון אילצה את הביל"ויים לחזור למקוה ישראל. 

ב-27 בדצמבר 1882, בתיווכו של הירש, מנהל מקוה ישראל, שבו הביל"ויים לראשון לציון.

החיים במושבה

בראש הגבעה, במקום בו ניצב היום בית הכנסת הגדול, הוקם צריף עבור הביל"ויים. חציו שימש למגורים וחציו אורווה לסוסים. החיים בצריף היו קשים: חם בקיץ, קר בחורף, צפיפות ופרעושים לרוב. בראשית דרכם במושבה שימשו הביל"ויים כפועלים שכירים, והועסקו בעבודות ציבוריות כגון חפירת הבאר ונטיעת אילנות. קיצבת הברון לא הספיקה למחייתם. לא היתה להם זכות להביע דעה, לבחור או להיבחר לוועד המושבה. 

למרות התנאים הקשים היווה צריף הביל"ויים מרכז חברתי שוקק חיים גם לבני הנוער של המושבה ראשון ​לציון. כעבור זמן שופרו תנאי חייהם במידת מה ונבנו עבורם מספר בתים.