הפעל נגישות לקוראי מסךנגישותדלג לתוכן מרכזי
 

ראשון לציון בדרך התעשייה

​המושבה ראשון-לציון נוסדה בשנת 1882. בבסיס הקמתה עמד הרעיון של היותה דוגמה ליהודי הגולה על מנת להתוות להם דרך, להחזירם אל מולדתם שבארץ ישראל ולהפכם לעם ככל העמים היושב על אדמתו ומתקיים ממנה. אולם, כמו בתחומים אחרים, תרבותיים ולאומיים, גם בתחום זה היו אנשי ראשון-לציון חדשנים. עוד טרם עלייתם לקרקע, הם בדקו את היתכנות קיום תעשייה חקלאית במושבה והתייחסו אליה כפתרון ראוי לפרנסת איכרים יהודים בארץ ישראל.

המאמר סוקר את שלבי התפתחות התעשייה בראשון-לציון ואת תרומתה לגידול המושבה ולהפיכתה לעיר ואם בישראל.

תעשייה חקלאית

יקב ראשון-לציון  - פורץ דרך וסמל לתעשייה ולהתחדשות היישוב העברי בארץ ישראל

2. יקב ראשון-לציון, עגלות עמוסות ענבים, גלויה בהוצאת אגודת הכורמים, ראשית המאה ה-20
יקב ראשון-לציון מהווה תופעה ייחודית ופורצת דרך בתעשייה של ארץ ישראל בשלהי המאה ה-19. היקב היה סמל ודוגמה להתיישבות העברית החדשה. גדולי עם ועולם כמו הרצל, בלפור, צ'רצ'יל, ויצמן ואחרים ביקרו בו והביעו התפעלותם מן המפעל אשר יותר מכל ביטא את התקווה ואת ההבטחה להתממשות חזון הדורות  ולשיבת עם ישראל לארצו.
באותה עת הייתה ארץ ישראל חלק מן האימפריה העות'מאנית המתפוררת, ארץ נידחת שאוכלוסייתה מנתה בשנת 1880 כחמש מאות אלף נפש מתוכם כעשרים אלף יהודים. תושביה  התקיימו בעיקר מחקלאות ועיבוד תוצריה בשיטות מסורתיות.  
על רקע הארץ הנחשלת שבה נראו רק ניצני קדמה ראשונים, היה היקב שהקים הברון רוטשילד בראשון-לציון יוצא דופן בגודלו, בשיטות הבנייה שלו, בציודו המשוכלל, בכמויות הענבים שעיבד, במגוון סוגי היין אשר ייצרו בו, במערכת השיווק שלו ובכמות כוח האדם אשר העסיק - כל אלה לא נראו כמותם בארץ ישראל של אותם ימים.
בזכות היקב, התוודעה ארץ ישראל לשכלולים אשר לא נודעו בה עד אז כמו: שיטות עיבוד ברזל לבנייה, מנועי קיטור רבי עוצמה, מכונות קירור, מאור חשמלי, טלפון ועוד. ביקב צמח דור של מומחים טכניים "מתוצרת הארץ" ובו גם התגבשו התארגנויות פועלים ראשונות בארץ.
ראשון-לציון מהווה דוגמה לכלכלה ייחודית בארץ ישראל של אותה תקופה – כלכלה המבוססת על תעשייה חקלאית.
כשלושה חודשים לאחר הקמת המושבה החלו שלושה מקרב המייסדים לנטוע כרמים ליין מיוזמתם הם. הברון רוטשילד אשר נרתם לעזרת המושבה באוקטובר 1882,שלח גנן מומחה מטעמו על מנת לבדוק את האדמה ואת האפשרויות החקלאיות הגלומות בה. בשל אופי האדמה והמחסור במים המליץ הגנן, ז'סטין דיגור, על נטיעת גפנים. לאחר שנות הניסיון הראשונות שוכנע הברון רוטשילד שעתיד המושבה  טמון בכרמי יין ובשנת 1887 החליט להקים בה יקב אשר ייצר יינות משובחים לייצוא.
היקב שהחל לפעול בשלהי 1889 וצויד במיטב המיכון והטכנולוגיה של התקופה היה למעשה תשלובת תעשייתית. לצדו הוקמו מפעלים ובתי מלאכה שנועדו לייצר חומרים ומוצרים עבורו או השתמשו באנרגיה שלו לצרכים נוספים. במסגרת זו הוקמו: מסגריה שעסקה בעבודות הברזל הכרוכות בהקמת היקב ובהרכבה ותחזוקה של מנועי היקב הגדולים ומכונותיו. בית חרושת לקרח שהזרים מים קרים לקירור חללי היקב ומיכליו בעת התסיסה, אלמביק  - מזקקה לזיקוק האלכוהול, חבתנייה – בית חרושת לחביות, טחנת קמח שהשתמשה בכוח מנועי היקב, מעבדה שעסקה בבדיקת איכות הענבים והיין ומפעל לעיבוד פסולת היקב שהוקם בסמוך ליקב בשנת 1904 ע"י הכימאי דב קלימקר והשתמש  במשקעי השמרים ואבן היין להפקת  חומצה יינית, מלח-סיד ואלכוהול. 
בשל התשתית התעשייתית המשוכללת שסיפק, שימש היקב בשנותיו הראשונות גם כמכון ניסוי לענפי תעשייה חקלאית נוספים כמו תעשיות הבושם והמשי. ביקב הועמדו שתי מכונות קיטור למיצוי תמצית הבושם מעלי הגירניום  ובחלליו הפנויים גידלו זחלי טוואי המשי. 
היקב היה מקום העבודה הגדול ביותר בארץ ישראל. בכל ימי השנה עבדו בו כ-80 איש ואילו בעונת הבציר גדל מספרם לכדי 150 איש. ביקב הועסקו אנשי העלייה הראשונה, פועלים אורפלים שהיו מגיעים מירושלים בעונת הבציר ובהמשך התיישבו במושבה, עולי תימן שהגיעו לראשון-לציון בשנת 1909 ופועלי העלייה השנייה ובתוכם דוד בן גוריון.  בשנת 1900/1901, בעקבות העברת ניהול היקב מן הברון רוטשילד לידי יק"א, פתחו פועלי היקב בשביתה שהייתה השביתה הראשונה בארץ ישראל. 
כדרכו השקיע הברון רוטשילד ביקב סכומי עתק ואת מיטב המיכון והאמצעים של התקופה אך ההשקעות לא נשאו רווח. בנוסף להשקעותיו אלה ומתוך דאגה לפרנסת האיכרים, שילם להם הברון מחירים גבוהים מהמקובל בארץ עבור ענביהם ומימן הרכבות ונטיעות חדשות עקב אי הצלחה ומחלות הגפן. היינות לעומת זאת נמכרו במחירי הפסד. 
בשנת  1900 היה שטח הכרמים במושבות ארץ ישראל 27,933  דונם,  מתוכם כ- 16,000  דונם במושבות יהודה.  באותה שנה עיבד היקב כ- 4000 טון ענבים  וכושר קיבולו הגיע ליותר מ- 7.3 מיליון ליטר.  
נראה כי בתוך המעשה הגדול של נטיעות, בנייה, שכלול וייצור, לא הוקדשה תשומת הלב הראויה לנושא השיווק והיקב סבל מעודפי יין גדולים.
על מנת להבריא את הענף הוריד הברון את מחירי הענבים ופיצה את האיכרים על  עקירת כרמים והחלפתם במטעי שקדים. לצד אלה נעשו מאמצים לחשוף ולשווק את היינות ברחבי העולם. יינות ראשון-לציון השתתפו בתערוכות באירופה ואף זכו לשבחים ולפרסים.
בהמשך למאמציו אלה התנה הברון רוטשילד את קבלת ענבי המושבה רחובות ליקב בראשון -לציון במציאת שווקים ליין והקים יחד עם אנשי "מנוחה  ונחלה" את "כרמל ורשה" (1896) בעלת המונופול למכירת יינות ראשון-לציון וזכרון-יעקב  ברוסיה. בהמשך נפרשה רשת ענפה של סניפים בעקבות הפזורה היהודית באירופה ובעולם. בשנת 1906 היו ליקבים 17 סניפים  בחו"ל וארבעה בארץ ישראל. סניפי "כרמל" פנו אל השוק היהודי, בעיקר זה של "חובבי ציון". המותג "יין כרמל", אשר יוצר בארץ ישראל, בידל אותו מיינות אחרים והקנה לו ערך רגשי מוסף הקשור לחיבור בין יהדות הגולה לארץ ישראל ולחזון יישוב הארץ הקורמים עור וגידים. 
בשנת 1900 העביר הברון את ניהול מושבותיו לידי יק"א שמטרתה הייתה הבראת משק המושבות, ייעולו, והבאת האיכרים לידיד עצמאות כלכלית.
בשנת 1906 הוקמה אגודת הכורמים שלקחה על עצמה את ניהול יקבי ראשון-לציון וזכרון יעקב.
מלחמת העולם הראשונה הביאה שיתוק על  ענף היין.  לאחר המלחמה נסגרו בפני היקב שווקי היין היהודיים הגדולים בעקבות המהפכה ברוסיה (1917) וחוקי היובש בארצות הברית  (1920). עם זאת, היקבים הצליחו לשרוד ולהתבסס בזכות גלי העלייה הגדולים שהגיעו לארץ בשנות העשרים והשלושים למאה העשרים. בעקבותיהם השתנה מוקד הפעילות של היקבים מתעשייה המבוססת על ייצוא לתעשייה המבוססת בעיקר על השוק המקומי.
על אף שכל המפעלים שהקים הברון רוטשילד סבלו מבעיות כלכליות, הם היוו שלב חשוב ומכריע בדרך שעברו הכלכלה והתעשייה בארץ-ישראל. מבין המפעלים המוגדרים כ"חלוצי התעשייה" בארץ, היו יקבי ראשון-לציון וזכרון יעקב היחידים אשר הצליחו לשרוד לאורך ימים למרות שלל הבעיות והאתגרים אשר אפיינו את קיומם . כל זאת בזכות הברון רוטשילד אשר ראייתו המקיפה וסדר העדיפויות השונה שלו ביטאו את חזונו ארוך הטווח ליצירת יישוב יהודי פרודוקטיבי בארץ ישראל. בעבור רעיון זה  היה מוכן להשקיע  מיליוני פרנקים ולספוג הפסדים בעוד שהרווחיות לא הייתה עבורו גורם ראשון במעלה. ההתמדה, ההשקעה והבסיס הכלכלי שהעניק למושבותיו בכלל וליקבי ראשון-לציון וזכרון-יעקב בפרט, הצילו אותם מכיליון, סללו את דרכם לעתיד  והניחו תשתית להרחבה ולביסוס של היישוב היהודי בארץ ישראל.


 1927 – 1933 תפנית בכלכלה של ארץ ישראל

המשבר הכלכלי שפקד את העולם ובתוכו ארץ ישראל בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים, גרם לממשלת המנדט הבריטי לנקוט מדיניות של עידוד הכלכלה והתעשייה.
בשנת 1927 נערכו תיקונים בחוקי המכס שבמסגרתם הוקטנו מכסים על חומרי הגלם וניתנה הגנה לתוצרת מקומית. תחנות החשמל שהקים רוטנברג אפשרו שכלולים וקידום של התעשייה.
בשנת 1929 הוחל בבניית נמל חיפה ונחתם זיכיון לכריית אשלג בים המלח. נערכה רפורמה בשיטת המטבע והונהגה הלא"י (הלירה הארץ ישראלית). הממשלה הוציאה סכומים נכבדים על עבודות ציבוריות.
תהליך הצמיחה הכלכלית עודד את התחדשות העלייה היהודית לארץ, אם כי בקצב מצומצם יותר. בשנת 1932, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלה העלייה החמישית לארץ ישראל. יהודי גרמניה היוו אמנם רק 21% מכלל העולים אך היוו  40% מכלל בעלי ההון.
מדניות כלכלית כושלת בפולין שהביאה להלאמת מפעלי תעשייה, גרמה אף היא לעליית יהודים ממדינה זו. ביניהם יזמים, בעלי הון ואנשי מקצוע בתחומי התעשייה ואף כאלה  שהביאו עמם מפעלים שלמים על ציודם.

ראשון-לציון – 1929

ראשון-לציון שסבלה במהלך השנים של מלחמת העולם הראשונה ולאחריה מלחצים כלכליים וממשברים כספיים לא הפכה לאבן שואבת לעולים שהגיעו לארץ בעלייה השלישית  (1918 – 1921) ובעלייה הרביעית (1922 -1929).
לפי מפקד פועלי המושבות ממרס 1930 ניתן להבחין כי בשנים 1926 -1930 פיגרה ראשון-לציון בהתפתחותה יחסית למושבות אחרות. בשנים אלה כמעט שלא גדל מספר הפועלים במושבה (במושבות שכנות הוכפל המספר ואף יותר). גם מבחינת גידול האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל פיגרה ראשון-לציון יחסית לכלל הישוב היהודי.
באותה תקופה התאפיינה המושבה במשקים חקלאיים קטנים עד בינויים התקיימו בה מסחר ותעשייה זעירים . בשנת 1924 הוקם בית החרושת "נצח" – מפעל קטן למרצפות. בשנת 1925 הוקם מפעל "המגבש" לצינורות מלט ובשנת 1926 הוקם במושבה בית החרושת לקרח "אביבה".
בשנת 1929 הייתה ראשון-לציון מושבה חקלאית שלמרות עתודות הקרקע הגדולות שלה לא נהנתה מן הגאות הכלכלית שהביאו עמן העליות השלישית והרביעית. 

שנות השלושים – המפנה

מפנה ברור ניכר בראשון-לציון החל משנת 1933 – זאת על פי נתוני האוכלוסייה והבקשות לרישיונות בנייה. השינוי ניכר גם בתחום החקלאות עקב פניה נרחבת אל עבר ענף הפרדסנות. להסתמן  החל משנת 1929 החלו האיכרים בעקירת  כרמים ובמקומם  ניטעו  פרדסים. ענף ההדרים דרש פועלים מקצועיים. בשנת 1937 היו במושבה כ-900 פועלי חקלאיים מאורגנים.
היוזמה בכיוון התעשייה באה מבחוץ. היה זה מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב שפעל מזה שנים לעידוד ולפיתוח התעשייה בעירו, מתוך הבנה כי תעשייה עשויה להיות עוגן חשוב להרחבת בסיסה של העיר. הוא הקצה בתל אביב מגרשים לתעשייה, העניק לתעשיינים הקלות ופטור ממסים וניהל עבורם את המשא ומתן מול הממשלה. דיזנגוף פעל למענם בהשתדלות פוליטית, באיתור מקורות זולים לחומרי גלם ובהשגת אשראי. הוא היה הכתובת ליזמים, הן אישית והן דרך החברה לפיתוח תל אביב שבראשה עמד וכן דרך אריה שנקר, ידידו, שהיה יושב ראש התאחדות התעשיינים. דיזנגוף הפך  לסמל לתעשייה של ארץ ישראל וכונה "הכוכב הארץ ישראלי".
בראשית שנות השלושים נמצא דיזנגוף בעימות עם ממשלת המנדט הבריטי ועם המוסדות הציוניים בנושא המשך התפתחות של תל-אביב.
ממשלת המנדט ניתבה את התעשייה לכיוון חיפה שנועדה להיות השער הראשי לארץ ישראל וחלק ממערך הביצורים לאורך הדרך להודו. תוכננו בה נמל מים עמוקים, מסילת ברזל לבגדד וצינור נפט מעירק כשכל אלה אמורים להוות תשתית לעיר תעשייה גדולה. המוסדות הציוניים תמכו בעמדת ממשלת המנדט. בשנת 1930 היו בארץ ישראל 2688 מפעלים, רובם זעירים שהעסיקו פחות מחמישה עובדים למפעל.
לעומת מדיניות זו, רצו יזמים רבים להקים תעשיות בתל אביב וזאת בעידודו של  דיזנגוף. הביקוש הגואה ליוזמות תעשייתיות באזור תל אביב יצר במהרה מחסור בקרקע לתעשייה ועליית מחרים גדולה. ראשון-לציון הייתה המקום שבו התאפשר לדיזנגוף לעקוף את המכשולים שהערימו ממשלת המנדט והמוסדות הציוניים.

הקמת אזור התעשייה הראשון בראשון-לציון (כיום מב"ת צפון)

מפת ראשוני המפעלים באזור התעשייה הישן (כיום מב"ת צפון)על מנת לפתור את הבעיות שעמדו בדרכו, יזם דיזנגוף הקמת עיר תעשייה בקרבת תל אביב. עיר זו הייתה אמורה ליצור עוגן תעסוקה יציב לתושבי תל אביב ולמנוע ירידה באיכות החיים של התושבים עקב התפתחות התעשייה. 
פניות של דיזנגוף לקרן הקיימת לישראל לא נענו וכמו כן נדחו בקשותיו מן הממשלה להגדיל את התשתית התעשייתית של תל אביב על ידי פיתוח רכבת והקמת מזח.
מחוסר ברירה שקל דיזנגוף אלטרנטיבות נוספות. בתוכן, שטח של כשבעים דונם מצפון לראשון-לציון לצד הכביש המוביל לבית דג'ן. השטח שהיה בבעלות פיק"א כונה בפי אנשי ראשון-לציון,  "גבעת הצבועים". דיזנגוף החל בשיווק השטח ליזמים מול פיק"א בעלת הקרקע  בראותו את השטח כשייך לתל אביב. הוא פנה בשם עיריית תל אביב אל היזמים שביקשו להקים מפעלים בתל אביב וביקש מהם להירשם במשרדי התאחדות בעלי התעשייה שראתה בו גם כן "בעל הבית" במקום. מועצת ראשון-לציון אינה כלולה בתכתובות הנוגעות לשטח ואין בפרוטוקולים שלה כל התייחסות לנושא הקמתו ופיתוחו של אזור תעשייה מצפון למושבה. התהליך התבצע ללא מעורבותה כאשר דיזנגוף הוא שתיווך, הקצה ומכר קרקע ליזמים. מועצת ראשון-לציון החלה לגלות עניין בנושא רק עם הקמת המפעלים הראשונים ופעלה בשיתוף פעולה עם דיזנגוף בראותה את הפוטנציאל הגלום בשטח. 


המפעלים באזור התעשייה

בית החרושת "כתר" - 1931

ככל הידוע כבר משנת 1931 התקיים בשטח אזור התעשייה מפעל  "כתר" לנעליים בבעלות יצחק הוז. מפעל זה ואולי עוד מספר מפעלים קטנים נוספים הוקמו ופעלו בשטח באופן עצמאי וללא קשר למפעלו של דיזנגוף.

בית החרושת "גביש" – 1933

בתמונה: בית החרושת "גביש", ניפוח זכוכית, 1942, צלם: זולטן קלוגר, אוסף מוזאון ראשון-לציון​.

בית החרושת "גביש", ניפוח זכוכית, 1942
ראשון המפעלים שהוקם ביוזמת דיזנגוף היה בית החרושת "גביש" לזכוכית. משפחות יזרסקי ולפידות, מייסדות המפעל, הביאו אותו עמן מן העיר גרודנו שבפולין  על מנת להימלט מחוקי ההלאמה שנקטה ממשלת פולין באותן תקופה. זאת לאחר ששניים מן המפעלים שבבעלותן, מפעל לסיגריות ומפעל למשקאות חריפים, הולאמו כבר על ידי הממשלה. יחד עם מפעל הזכוכית וציודו, הביאו עמן משפחות יזרסקי ולפידות גם צוות של מומחים פולנים במטרה  להנחיל את מלאכת ניפוח הזכוכית לפועלים בארץ ישראל.
המפעל החל לייצר זכוכית חלולה בשיטת ניפוח פה ובשיטה חצי אוטומטית וכן כלי בית (צלחות, כוסות ועוד) בשיטת כבישה. החול שהוא חומר הגלם לייצור הזכוכית , הובא מבלגיה לאחר שהניסיון להפיק זכוכית מחול מקומי כשל. בשנים מאוחרות יותר החלו להשתמש גם בחול מאזור ירוחם שבנגב.
המפעל סבל מקשיי הסתגלות רבים וכאשר הצליח לעלות על דרך המלך פרצו מאורעות 1939-1936 והחרם הערבי  גרם לסגירת המפעל.
בשנת 1939 נמכר בית החרושת לאדונים, מינצר, גולד ומנדל אך כשל שוב בשל התוצרת הגרועה שייצר. בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשל ההסגר הימי שהוטל על ידי הגרמנים  והאיטלקים נוצר מחסור במוצרי יבוא ובעקבותיו היה ביקוש אף למוצרים ברמה נמוכה יותר.
בשנת 1942 חזר צבי יזרסקי, ממייסדי המפעל לשמש בו כמנהל טכני. המפעל העסיק בשיא פעילותו   כ-300 עובדים בשלוש משמרות.
בשנת 1945, עם תום מלחמת העולם השנייה, נסגר המפעל שוב (עד לפתרון הבעיה שנוצרה בעקבות ההתמודדות עם היבוא שהחל להגיע מאירופה). 80 מעובדי המפעל התארגנו לקואופרטיב ורכשו 50% מן המפעל. בשל ההתמודדות הקשה מול היבוא נאלצו חברי הקואופרטיב לוותר לעתים על מחצית משכרם. בהמשך, רכש הקואופרטיב את כל המפעל. 
עם הכרזת המדינה הגיעה אל המפעל דרישה מאת בן גוריון ואשכול, לייצר במהירות בקבוקי מולוטוב עבור המאמץ המלחמתי. "גביש" לקח על עצמו את המשימה. התבנית עבור הבקבוקים הוכנה בבית החרושת "היוצק" שהיה באזור מחלף חולון של היום. צבי יזרסקי הבריח את התבנית באוטובוס מתחת לעינה הפקוחה של המשטרה הבריטית אשר פיקחה על הנעשה, חיפשה והחרימה אמצעי לחימה ובתוך עשה ימים ממועד הדרישה הוחל בייצור הבקבוקים.
לאחר קום המדינה התפתח המפעל והחל לייצר זכוכית מקושטת ואף קריסטל. אמנם טיב התוצרת השתפר, אך המפעל לא הצליח להכשיר דור חדש של פועלים ולא השכיל להתמודד עם תוצרת מתחרה.
בשנת 1960 המציא צבי יזרסקי, מייסד המפעל, מפוח יד אשר החליף את מפוח הפה שגרם לבעיות בריאות ברב הפועלים. על המצאה זו, זכה יזרסקי לקבל את פרס "קפלן" על התייעלות והעלאת פריון העבודה.
מפעל "גביש" סגר את שעריו בשנת 1970.

בית החרושת "פיאו" - 1934

בתמונה: בית החרושת "פיאו" לתוצרת מזון, 1942, צלם: זולטן קלוגר, אוסף מוזאון ראשון-לציון.
בית החרושת "פיאו" לתוצרת מזון, 1942
המפעל נוסד בשנת 1934 על ידי משפחות פינק ואופיר מתל אביב וייצר תבלינים כגון חרדל וחזרת. המפעל ממשיך להתקיים גם היום באותו מקום.

בית החרושת "תרזה" – חברה לתעשיית רהיטים , 1935

בית חרושת "תרזה" לתעשיית עץ ובית המגורים למנהלי המפעל, מחצית המאה ה-20קומפלקס המפעל ובית המגורים למנהלים ולעובדים בכירים נבנה בשנים 1934/5 על כביש בית דגן. היזמים, קבוצת משקיעים מגרמניה ומאוסטריה שהיו קרובי משפחה ובראשם אהרון קנר. המפעל שצויד במכונות מודרניות מתוצרת גרמניה נפתח בשלהי שנת 1935 והיווה מקור תעסוקה לעשרות פועלים מראשון-לציון. בפרוטוקולים של מועצת ראשון-לציון מופיע דיון בעניין המיסים עבור בית המגורים שהיה צמוד למפעל (קיים עד היום). המשקיעים טענו כי קיבלו פטור ממסים מדיזנגוף ואילו מועצת ראשון-לציון טענה שהפטור של דיזנגוף חל רק על מבני תעשייה ואל על מגורים. לבסוף הוחלט לאשר פטור ממס על בית המגורים למשך שלוש שנים. פרוטוקול זה של מועצת ראשון-לציון הנו אחד הבודדים המתייחסים לתעשייה בהקשר כל שהוא באותה תקופה.
בשנות השלושים והארבעים היה "תרזה" המפעל הגדול מסוגו במזרח התיכון. בשנות השלושים ייצרו בו בעיקר ריהוט, נגרות בניין ופרויקטים גדולים כמו ריהוט עבור תיאטרון "הבימה".
בעת מלחמת העולם השנייה, נערכו במפעל, ביוזמת הצבא הבריטי, ניסיונות לבניית דאוני עץ שלא הגיעו לכלל ייצור שוטף.
בשל המחסור בעץ שממנו סבלה הארץ במהלך המלחמה, פיתחו במפעל לוחות בידוד שיוצרו מקליפות תפוזים מיובשות וכבושות בלחץ. לשם כך הוקם בשנת 1944 מפעל "תרזליט" שפעל כשנתיים במבנה של בית החרושת "שרף", לשעבר בית חרושת לסבון.
בשנת 1948 החלה "תרזה" לייצר בתי עץ עבור צה"ל ועבור הממשלה. בראשית שנות החמישים הוקם קואופרטיב עובדי "תרזה" שרכש בעלות על חלק מן המפעל.
בשנת 1956 נמכר המפעל ל"סולל בונה".
קומפלקס "תרזה" שהיה מבודד וממוקם במבוא הצפוני של המושבה שימש כבר במאורעות 1936 -1939 כסליק וכעמדת שמירה קבועה של "ההגנה"  מפני פגיעה מצד הכפרים הערביים, בית דג'ן וספרייה ומכיוון כביש רמלה- בית דג'ן. 

בית החרושת "גמיש" – 1935

בית החרושת "גמיש" לייצור גומיבית החרושת למוצרי גומי נוסד על ידי אריה ויינברג בתל אביב בשנת 1930. בשנת 1934 רכש ויינברג אדמה מפיק"א ובשנת 1935 העביר את מפעלו לאזור התעשייה של ראשון-לציון. הוא בנה במקום נבנה מפעל גדול והביא אליו ציוד מגרמניה.
המפעל סיפק מוצרי גומי לארץ ישראל ולמזרח התיכון. במלחמת העולם השנייה עקב הדרישה הגוברת מצד הצבא הבריטי, הכפיל המפעל את תוצרתו, עבד בשלוש משמרות ועסק בחידוש גלגלי טנקים, ייצור עקבי גומי לנעליים ועוד. 
המפעל סגר את שעריו בשנת 1980.



"תפזול" תעשיות כימיות – 1935

המפעל בבעלות י. דובובסקי  וא.שטיינברג הוקם בשנת 1935 וייצר חומרי הדברה וריסוס. לאחר שנים רבות בהן פעל בראשון-לציון, עבר המפעל לבית שמש.

בית החרושת "צדק" – 1936

המפעל הוקם על ידי צבי ודב קסלר וייצר סוודרים ובגדי רחצה.

בית החרשת "אוקבה" – 1936

בית החרושת "אוקבה"המפעל נוסד על ידי האחים יהושע- אובסיי ובוריס קלוצמן שבבעלות משפחתם היה מפעל לסכיני גילוח בוורשה. בית החרושת  נבנה על שטח של כששה דונם, במתכונת מודרנית ותוך מחשבה על איכות החיים של הפועלים. במפעל הועסקו בני המשפחה ועוד כחמישים פועלים מקצועיים. 
במלחמת העולם השנייה, עקב המצור הימי על הים התיכון שהטילו מדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית והפסקת היבוא מבריטניה ומאירופה, ייצרה "אוקבה" גם עבור מצרים,  עבר הירדן, עירק, פרס וקפריסין. מוצרי החברה הגיעו גם עד אריתריאה שבאפריקה וציילון (סרילנקה) שבדרום מזרח אסיה. בשיא הייצור יצאו מן  המפעל 5 מיליון סכיני גילוח בחודש. בשנת 1947 הקימה משפחת קלוצמן מפעל לסכיני גילוח במצרים יחד עם שותפים מקומיים. מפעל זה הוחרם על ידי המצרים בשנת 1956. באותם ימים ייצא המפעל גם לרוסיה, לרומניה ולהונגריה, זאת  על אף שהיו מעבר ל"מסך הברזל".
בארץ ישראל של אותם ימים היה "אוקבה" שם נרדף לסכיני גילוח.
בתקופת מלחמת השחרור העמידה המשפחה את מכונות בית החרושת לשירות המדינה. במלחמת סיני תרם המפעל סחורה ורכוש לצה"ל ולשק"ם.
שלט הברזל הגדול של "אוקבה" שהתנוסס מעל מגדל המים של המפעל, יוצר על ידי מפעל "גוט גורביץ'" השכן.
המפעל נמכר לאחר מות הבעלים וסגר את שעריו בשנת 1980.
 

בית החרושת "שרף"  - 1934

בית החרושת "שרף" לסבון, שנות השלושים
בית החרושת לסבון "שרף" הוקם על ידי האחים שרף. המפעל ייצר סבון טואלט, סבון כביסה, סבון גילוח, סבון מדיציני ואבקת כביסה.
המפעל נסגר כעבור שנים מספר.

"גוט גורביץ' קונסטרוקציות ברזל" – 1937

בתמונה: "גוט גורביץ'" מפעל לקונסטרוקציות ברזל, 1942, צלם: זולטן קלוגר, אוסף מוזאון ראשון-לציון.

"גוט גורביץ'" מפעל לקונסטרוקציות ברזל, 1942המפעל הוקם על ידי המהנדס ארפד גוט ושותפו  יונה גורביץ'. גוט שהגיע לארץ ישראל בשנות ה-20 למאה העשרים, השתקע בתל אביב ותכנן את  הקונסטרוקציות של מבנים רבים בתוכם: הקזינו של תל אביב,  מערכת הביוב של תל אביב, כיפת בית הכנסת הגדול של העיר, עמודי חשמל עבור רשת החשמל של רוטנברג, מגדלי מים, טחנות הקמח הגדולות של חיפה, בית החרושת "נשר" למלט" בחיפה ועוד.
גולת הכותרת של עבודתו בזמן היות מפעלו בראשון-לציון הייתה בניית גשר על נהר פרת (ליד העיר ראקה שבצפון סוריה) בזמן מלחמת העול השנייה - 1942. הבריטים נזקקו לגשר זה בדחיפות כדרך נסיגה למקרה שהגרמנים ימשיכו בכיבושיהם ברוסיה ויאגפו אותם מצפון מזרח. אף לא מהנדס בריטי אחד הסכים להקים את הגשר בטווח הזמן הקצר בן שלושת החודשים שהוקצב לו. היחיד שנענה לפנייה היה ארפד גוט. הוא  תכנן את הגשר בשלושה ימים בלבד ובנה אותו ב-149 ימים (פחות מחמישה חודשים). מדובר בגשר באורך של  כ- 660 מ' וברוחב של 17 מ' שתוכנן לשאת טנקים במשקל 40 טון. עקב המחסור בברזל שנגרם בשל המלחמה, השתמש גוט בחומרים ממוחזרים. הוא ייצר קורות וקונסטרוקציה עליונה לגשר ממכלי נפט שהופצצו בחיפה. את עמודי הבסיס של הגשר ייצר מצינורות לקידוח נפט שקיבל מבגדד, מילא אותם בבטון מזויין והחדיר אותם לקרקעית הנהר בקבוצות של עשרה עמודים. חלקי הגשר הוכנו במפעל בראשון-לציון ושונעו אל אתר הבנייה ביבשה ובאוויר. כאות הוקרה על מפעל יוצא דופן זה של ארפד גוט, קראו הבריטים לגשר על שמו,  "גשר גוט". 
ארפד גוט הלך לעולמו בשנת 1948. המפעל המשיך להתקיים בניהולם של בניו עד שנת 1980.

מפעלים נוספים שהוקמו באזור התעשייה בשנות הארבעים והחמישים 

"נמר" מפעל לייצור גפרורים,  רדיו "בן גל" ליצור מקלטי רדיו ו"מצות ראשון" .

מפעלים ברחבי ראשון-לציון

בית החרושת "סיליקט" ללבנים – 1934

בתמונה: בית החרושת "סיליקט" ללבנים, 1942, צלם: זולטן קלוגר, אוסף מוזאון ראשון-לציון.

בית החרושת "סיליקט" ללבנים, 1942המפעל שהועבר מתל אביב, נוסד על ידי ברטהולד גוטסמן בגבול המזרחי של שטחי החולות שבסוף רחוב רוטשילד.
גוטסמן פנה בשנת 1932 אל מועצת ראשון-לציון וביקש להתיר לו להקים מפעל במקום זה. כתמורה לאישור המיקום ולזיכיון לכריית חול למשך 15 שנים, הציע גוטסמן להשתתף בסלילת רחוב רוטשילד עד למקום המפעל. הצעה זו אפשרה למועצה לסיים את סלילת הכביש שהופסקה מחוסר תקציב וגוטסמן קיבל זיכיון לכריית חול למשך 30 שנה.  
מפעל "סיליקט" העסיק 35 פועלים והפעיל 7 משאיות להובלת תוצרתו.
לבני סיליקט היו חומר הבנייה הנפוץ ביותר  בשנות ה-30 וה-40 והצטיינו בקלות משקלן ובהיותן חזקות ונוחות לעבודה.



"תעשיית בירה ארצישראלית" – 1936

בתמונה: בית החרושת לבירה "נשר", 1942, צלם: זולטן קלוגר, אוסף מוזאון ראשון-לציון.

בית החרושת לבירה "נשר", 1942המפעל נוסד כמפעל עצמאי בחלק המזרחי של מתחם יקב ראשון-לציון. מנהל המפעל, המהנדס פריץ (פרץ) הירשברוך שניהל מבשלת בירה בגרמניה, נענה לפניית משפחת דרייפוס מצרפת להקים מפעל לבירה בראשון לציון ובשנת 1935 עלה ארצה והקים במתחם היקב את  "מבשלת שיכר פלסטינה"  (Palestine Brewery), מפעל הבירה התעשייתי הראשון בארץ ישראל, היה למנהלו הכללי והטכני ואף הדריך את כל הפועלים בנושא הבירה. 
במלחמת העולם השנייה נרתמה גם תעשיית הבירה למאמץ המלחמתי. נרכש מפעל  נוסף בבת ים ושם התרכז הייצור עבור הצבא הבריטי שעמד על 4 מיליון ליטר בירה בשנה.  עקב הביקוש הרב, הורחב המפעל  בראשון-לציון בהשקעה ניכרת. המפעל סיפק שני שלישים מתצרוכת הבירה בארץ ישראל.  בהמשך שונה שם המפעל ל"בירה נשר". הירשברוך  פיתח נוסחה לבירה שחורה  (מאלט) שהייתה ייחודית בעולם כמומלצת לילדים ולנשים הרות ולשם ייצורה הוקם ברמת גן מפעל מיוחד. הועבר מתחומי היקב בשנות הששים.


מקומה של התעשייה בהתפתחותה של ראשון-לציון

עד אשר הוקם אזור התעשייה שמצפון למושבה, לא הייתה ראשון-לציון מוקד משיכה לפועלים ולמתיישבים חדשים. השינוי החל עם הגעת התעשייה  שנתפשה כמקור תעסוקה יציב והביא עמו בנוסף לפועלי התעשייה גם עובדי בניין, מובילים ושאר נותני שירותים הנדרשים לתעשייה ולבנייה.
פועלי התעשייה התארגנו על מנת להיות גוף שווה זכויות במושבה והתארגנותם זו עודדה את המוסדות הציוניים להרחיב את ההתיישבות בה.
סלילת כביש רוטשילד מערבה והקמת בית החרושת "סיליקט", יחד עם אזור התעשייה החדש שמצפון למושבה, יצרו שני עוגנים בשולי היישוב אשר אפשרו את הרחבתו. ערך הקרקעות לאורך שני הצירים הללו עלה, דבר שהביא להגדלת היצע הקרקעות למגורים ולהרחבת שטח ההתיישבות. כל אלה הביאו להקמת שכונות חדשות שנבנו בשנות השלושים הן בבניה פרטית והן בבנייה מאורגנת עבור פועלים.
לאורך ציר רוטשילד הוקמו השכונות:  "גן הרצל" – קואופרטיב יוצאי גרמניה, 1934; "תל הורוביץ" – שכונה פרטית – 1937; "שכונת פועלים" – 1937; "שכונת הבולגרים" – 1937.
לאורך הציר לכיוון בית דג'ן נבנו בשנת 1937 "שכונת אברמוביץ'" ושכונות נוספות על אדמות זייגר, בארד, גולדשטיין, פישלזון וקרסון . 
במזרח המושבה הוקמה בשנת 1937 "שכונת ברנשטיין" – שכונה לפועלים חקלאיים שבנה אליעזר ברנשטיין על אדמותיו.
בשטח החולות שממערב למושבה הוקמה בשנת 1938 שכונת "עזרה וביצרון" (כיום רמת אליהו) – שכונה עבור פליטי הפרעות מיפו .

פועלי המושבה התארגנו בארגונים מקצועיים בהסתדרות הכללית, ובמסגרות נספות כמו: פועלי אגודת ישראל, הפועל המזרחי, ציונים כלליים והסתדרות העובדים הלאומית.
ציבור הפועלים חברי ההסתדרות הכללית הקים מוסדות נוספים  שעמדו תחת פיקוח מועצת הפועלים כמו: לשכת עבודה, איגודים מקצועיים, ועדי פועלים במקומות העבודה, אגודת צרכנים, מסעדה קואופרטיבית, קואופרטיב ללחם, קופת מלווה חיסכון לעובדים, סניף קופת חולים, ועדת תרבות, שיעורי עברית, חוגים וארגון אימהות עובדות. בנוסף הוקמו במושבה "סניף הפועל" וסניף "הנוער העובד". כמו ההסתדרות הכללית הקימה גם התנועה הרביזיוניסטית מוסדות שונים במושבה עבור הפועלים החברים בה.
הפריחה התרבותית בקרב הפועלים דרבנה את האיכרים ובשנת 1937, ביוזמת הד"ר הולצר, תושב שכונת גן הרצל של עולי גרמניה,  הקימו את "בית מכבי" במושבה.
הגעת התעשייה לראשון-לציון הביאה עמה גידול ניכר באוכלוסייה. אם שנת 1931 עמד מספר התושבים על 2478 נפש הרי שבשנת 1936 מנתה כבר המושבה  5461 נפש  ובשנת 1942 עמד מספר התושבים על 8046 נפש. התנופה הכלכלית שיצרה התעשייה והמהלכים הנלווים לכך מבחינת שיכון, ארגון ותרבות הניחו  את התשתית להתפתחותה של ראשון-לציון לכדי יישוב עירוני.  לאחר הקמת המדינה, עקב גלי העלייה הגדולים גדל מאד מספר התושבים. בשנת 1950 הוכרזה ראשון-לציון לעיר כשמספר תושביה באותם ימים עמד על 20,000 נפש.  
מיקומה המרכזי של העיר, שטחי הקרקע הגדולים העומדים לרשותה וקרבתה לתל אביב, לנמל אשדוד ולשדה התעופה בן גוריון, הביאו להקמת מפעלי תעשייה רבים הממוקמים ברובם באזורי תעשייה נוספים שהוקמו במהלך השנים בצפון העיר ובמערבה. אזורים אלה כוללים בתוכם גם שירותי מסחר, בילוי ופנאי  ומהווים עוגן תוסס של פעילות המשרתת את תושבי העיר הרביעית בגודלה במדינת ישראל ואת סביבתה.